לא חסר לי כלום

פעם הייתי הקסם של מישהו
פעם הייתי משענת מהסוג החזק
הייתי גם חברה של הרבה,חברה על מלא בלי הטבות.
פעם הייתי תיבה מפוצצת של כאב לא מסונן
פעם הייתי אוספת כל רגש כמו סוכריות בשבת חתן
פעם הייתי מפלטרת כל מילה שיוצרת מהפה
רק כדי שיישמע/ייקרא נכון גם לאחרים
פעם (עשר שנים נחשב פעם?!!) הייתי מודל לחיקוי. כולל הצמה והפוני והמשקפיים של ווג
פעם הייתי מחפשת, כל הזמן 

חותרת אחרי אמת אחת,גם כשכולם אמרו לי שאין כזו.

הייתי פעם אישה קטנה עם שאיפות ענק בלי קסם בכלל אבל עם הרבה רגש שניסתה לנווט ולנתב בחושך
והיום זה כמעט אותו דבר רק שטוח(בהרגשה) 

בלי פומפוזיות
בלי שברון לב
בלי אמירות שקראתי איפשהו ושבו לי את הלב
בלי להיות סמל או דגל למישהו

(אז למה הכל נשמע לי חמוץ? )

היום זה בעיקר מנוע עצמי שלפעמים עובד ולפעמים קצת עייף באנרציה של השגרה
היום אף אחד לא ימחא לי כפיים ויגיד לי שאין כמוני בעולם (אנשים גדולים נמנעים משקרים גדולים)
היום זו אני, נעה לי במרחב עם שותפים די קבועים ברדיוס (תודה לאל עליהם) 

לחלקם אני מהווה משענת ולחלק אני מהווה שותפה לחיים/תיבת פנדורה הכל כלול.

תודה לאל יש לי ים.
יש לי אותו שיהיה בריא- קסם אמיתי מהסוג המשובח
ויש לי אותם שיהיו בריאים ושמחים,שהם גב ומשענת מהסוג הרוחני
וחברות יש, מהזן הפשוט.שחולקות את אותן חוויות פרנסה/עבודה.תודה גם עליהן

מטלת בית: צריכה למצוא חברות על מלא (כזאת אני…מתרחקת)

ואולי אני לא דגל ולא סמל ועוד אין אימוג'י שלי,
אבל אני בטוחה שמתישהו איפשהו כלשהו השארתי על מישהו רושם לתמיד שייחקק לי בזכות

ומתיבת הכאב אני מנסה לשמור מרחק,  מרווח שפוי שישמור אותי הגיונית.
ברור שאני נוגעת בה מידי פעם בקצות האצבעות כדי לקבל גל רחמים או כדי להיזכר איך זה מרגיש .

ולא חסר לי דבר.
אולי חסר בי קצת האש. הבעירה הפנימית.בום.