קיבלו מאהבה

על שמחה ועצבות

אני יודעת שרוב האנשים מגדירים אותי כאישה טובה, שמחה, זורמת , ולפעמיםאפילו קורעת מצחוק.

לפעמים אנשים אומרים שאני קצת קשוחה- אבל אלו אנשים בודדים מאד שאני משדרת להם ביודעין את הקשיחות, מסיבותיי שלי.

מעטים האנשים שיודעים או חשים בבור העצב העמוק שלי.

עד היום יש לי תהיות אם הקטבים האלו באישיות שלי מעידים על איזשהו פגם בשלמות הנפש.
אני לא מכירה את המינוחים שמשתמשים בהם יושבי הספות- אבל אולי זו אישיות קוטבית? או קיצוניות?!
(מעולם לא העזתי לבדוק איפה אני בסקאלת השפיות, מחשש שידביקו עלי תעודת שיגעון)

יש בי תהומות של עצב מוגלתי שהם חלק ממני, חלק מהעבר, חלק מהתנועה העצמית שלי לחפש שמחה תמידית.
ואני נוגעת בכאב הזה לפעמים בקצות האצבעות, לפעמים בחיבוק מחוץ-חזה, ולפעמים בקצה הלשון.

ולמרות כל הכאב הזה, אני עדיין סוחפת אחרים בשמחה ובצחוק (כן, אני מאלה שצוחקות עם דמעות בעיניים) וההוכחה היא הגננות והמטפלות שטוענות שהילדים השמחים שלי מעידים על בית שמח.
האם זו הוכחה באמת?
אז אולי בעצם אני כן מצליחה למצוא לי נתיב, והעצב הזה שמשתלט לפעמים על דמות ליצן החצר הוא סתם ניסיון פיקטיבי להוריד אותי שוב למטה.

יש משהו באוויר של אדר שנותן לך לשמוח בלי לשים קצוץ שמא אתה שמח יתר על המידה. 
מותר לשמוח בלי להתנצל שיש לך עוד מלא סיבות בגינן אתה כואב ועייף ומתוסכל כמו כל אחד אחר.
ויש משהו בחופש הזה לשמוח  כמעין התרת נדרים, הפסקת חוזה עם העצב הוותיק. ואני אוהבת את זה.
אני אוהבת את זה שהקמטים שלי נפגשים יחד בנקודות הצחוק.

ואני אוהבת גם את הברסלבים בחודש אדר- מתוקים כמו אלפחורס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s