מודל

עד לפני חודש ומשהו היה לי מודל, דמות מסוימת להערצה. אמנם לא דמות לחיקוי ממש אך בהחלט דמות שהערכתי והחזקתי ממנה.
עד שהמודל הזה התרסק לי בפנים, ועד עכשו אני שומעת את קולות הסדק והנפץ.
יש משהו בדמויות להערצה/הערכה/לחיקוי שאתה מעניק להם איזושהי הילה מוגזמת, קצת אלילות אפילו. במקרה שלי תמיד אמרתי לעצמי שאני לא ממש הולכת בדרכי המודל ולא ממש עונה להגדרות שלו, אלא רק לומדת ממנו יכולות מופלאות של טוב וראיית טוב וקרבת אלוקים. מעין תירוץ שכלתני לזה שאני מחזיקה באמתחתי מודל.
וכשהגיע הרגע שהמודל האלילי לא עמד לו בניסיון החיים הארצי, בכל נאומיו חוצבי הלהבות על נאמנות ו/קרבת אלוקים, ויצא שמעו בכל העיר, נותרתי קצת מבולבלת.
מכאן לשם יצא לי לחשוב על כל הדמויות האלו שאנשים
סוגדים להם ואז מתגלה סוד נורא של סטייה ופדופילה נוראית (ע"ע מייקל ג'קסון) או זיופים מחרידים להופעה משמימה שלא מצדיקים שום מעריצים (ע"ע מדונה) או עיוות מוסרי והלכתי מחפיר (ע"ע ברלנד ושאר "צדיקים" שסרחו) ואני אומרת לעצמי, מה כבר נשאר? אז את מי נעריץ? את מי נאהב עד כלות (שלעולם לא יחזיר אהבה) למען מי נילחם?
אז לדעתי: נשאר להאמין בעצמי וביכולתיי,לאהוב את עצמי, להילחם על דברים שגורמים לי טוב. ולעשות טוב.
ומנגד,לא להאמין בעצמי עד יום מותי משמע, עצם הידיעה של האדם כי הוא מסוגל למעוד תמיד, גורמת לו לעמוד על המשמר ולהישאר חד.
כולי תקווה שלא אנפץ לילדיי את המודל הזה שבו אני ממלאת תפקיד- מודל האמא הטובה, האוהבת והמסורה.