80 וארבע

אני יושבת בביתי, עולליי משחקים על רצפות הטראצו העתיקות (אם זה היה תלוי בי זה כבר היה מוחלף למשהו קצת יותר עדכני ופרקטי עם דרגת החלקה לפי תקן, או כל תו תקן אחר,חשוב או שולי, שאני נוברת בו למקצועי) ובידיהם משחק הרכבה חדשני למדעי, אפילו עתידני.

לפעמים אני בוהה בהם, מנסה להבין מה מחבר ביני לבינם. בין דורי לדורם (למרות שפער הגילאים ביננו עוד לא נחשב דור) ואין לי תשובה ברורה. ומה שנותר בי זה הדהוד הרגשה עמומה, החשש להיות פגת תוקף.

והחשש הזה מלווה אותי לא רק בהקשר של ילדיי, אלא גם בתחום המקצועי החברתי, אני תמיד חוששת להישאר אי שם מאחור כשרוב העולם מדביק את הקצב.

אני טיפוס מסתגל ואפשר לומר שאני חדה (קצת משוננת) ואולי בגלל זה אני כל כך מפחדת, שיגיע היום שהכל יכהה ולא אצליח לגשר על פערים של דורות, גילאים ותרבויות. וסתם אשאר לי לבד עם קצבת זקנה ומרצפות מבריקות וחדשניות שייגרמו לי להחליק על כל הראש.

אבל אני מתבוננת בהם בעוד מבט (עייף להחריד) ואני מחייכת לעצמי שאני זאת שמחברת אותם בין הג'ונגל של אתמול לטרפת של מחר, יוצרת להם אי של רגיעה עם מבצר של אהבה וחום. ולמרות שהכל עובר מהר כל כך, אנחנו נסתגל, ביחד ולחוד, ואני אהיה גם אחלה של סבתא בת שמונים, עם שם מודרני למדי שלא יהלום את סבתותי (חיריק בת') אבל אני רוצה על זה עם מחוות סבתאיות אחרות. מבטיחה. (בעזרת השם בלי נדר)

אה, אגב. סבתא שתדעי שאני מזה אוהבת אותך.