אמא אדמה

חושך ורק פנסי הרכב מאירים את השבילים. צמרמורת חולפת לי בגוף, שקט של בית קברות. שיירת הרכבים עוצרת בזה אחר זה ומדמימה מנועים.

רק הרכב הכחול דלתותיו פתוחות ולמרגלותיו דמות אישה קטנה עטופה ומוספדת.

מאה שנים עברו, בטח לא כך בהינף רגבי אדמה טריים.

נמלאו כל ימיה עד תום, עד כלות…

קור ירושלמי מצמית, והדמעות על הלחיים מקפיאות אותן יותר. אני רואה את אמא עצובה כל כך על הסבתא שאהבה והלכה לבלי שוב (אני כבר מעט רואה את התמונות שהיא מעבירה במוחה, אוגדת וצוררת זיכרונותיה ותלמודה) אני רואה את סבא שיש לו כבר נינים משלו, עצוב על יתמותו. כואב את חסרונה של אמו.

שאלו אותי איך אני. ולא ידעתי מה לומר. אני אותה אני, עם החיוך הנצחי, שום דבר לא טרגי, זהו דרך העולם וטיבו. ועדיין…נותר בי רושם עמוק של סוף.

אני לא צריכה ניחומים, אני רוצה תקווה- שבבוא יומי גם עליי ידברו בעיניים עורגות ולב הומה, שיזכרו לי את הטוב, שאספיק …שאספיק את הרוב.