חמה ולבנה

עייף לי ועכור. חנוק לי וחסום.

חנוק חנוק כמו ברכבת הקלה בימי החורף האפורים. צחנה של מעילים עם ריח לוואי של בישולים מכל מיני סוגים (אולי קציצות עוף, אולי מרק כתום , או סתם דביקות של חביתה מטוגנת)

משום מה אני חושבת שרק למעיל שלי יש ריח של כביסה ואני מושכת את שולי סודרי עד לפרקי האצבעות מסניפה אותם לאפי, כאילו זה יגרום לגעגוע להיעלם או יפסיק לי את הדמעות או את החנק.

תמיד אני מתגעגעת אליו בשלב הזה, מה לעשות…אוהבת ומתגעגעת.

דיבורים של חברות ממש לא עוזרים, נמאס לי מסיפורי זוגיות קשוחים "תלמדי אותו והוא ילמד" "תחנכי אותו ותראי שלא תתחרטי"

חלאס עזבו אותי, אני אוהבת אותו כך, רגוע שלו, מתחשב. ואני שונאת את עצמי מורה או מחנכת

 

 רוצה להיות הלבנה. רוצה שהוא יהיה השמש  שלי.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s