נשימה נשימה

הצלעות כואבות לי מהאימון, הראש כואב לי מהמחסור בקפה. והלב שלי מתפוצץ מדאגה.

לפני יומיים פשוט קרסתי מהעומס מהלחץ, מכל הטירוף שלא עוזב אותי. אני מרגישה לבד למרות שאנחו ביחד, לבד עם המחשבות והדאגות הקטנות, היומיומיות והלא חשובות. כמו הכסף הקטן לספרים של שנת הלימוד הבאה, הצהרות הבריאות היומיות יחד עם מדידת החום, הסנוודיצים שיהיו מזינים, והבגדים שיהיו נקיים שיריחו טוב ויראו טוב, וההסעות הזוועתיות בבקרים, עם כביש בגין הארור הזה. שכל יום יש בו תאונה אחרת, ואז התעסוקה, והעבודה, שאני צריכה לתגבר שלש עובדות בחופשת לידה, תוך כדי דאגה למשפחה, עם עוד עדכון על מצב הטיפול ו….לשרוד צהריים לבד, מקלחות לבד, שברי געגועים לבד לבד לבד.

אמרנו שאנחנו ביחד בזה, אבל בסוף כל אחד נמצא במקום אחר, לבד וקשוח.

ההתמודדות שלו בעשייה בלתי פוסקת ושלי גם, רק שאני מרגישה במלחמה. יורים עליי ואני לא מצליחה להסתיר את הפנים, אני רצה דוהרת, ביום וגם בערב וקורסת בלי שליטה בלילות.

מהעבודה התקשרו והתקשרו והתקשרו…ולא יכולתי לענות. לא הייתי מסוגלת ללחוץ על המסך ולהגיב ,לא נשאר לי אויר בריאות.

אני משחררת את העזר לתמוך במקום אחר שצריכים אותו ואני יודעת שזה הדבר הנכון והמתבקש, אבל זה לא קל ,לא לי ולא לו.

ועכשו, נושמת לאט ובכבדות וזה אפילו לא קשור לקורונה  ולזה שהמדינה הולכת ומתפגרת…לזה שכולם הולכים מפה אחד אחד, זונחים את האחריות, רק מדברים ולא עושים. ארץ אוכלת יושביה?! אולי זה האנשים שנמצאים בראשה, קורעים לאזרח הקטנטן את הצורה אבל ממשיכים לשבת על סלתה ושמנה.

טוב, אני אנשום שוב, כי גם כך אני שונאת פוליטיקה ולא מאמינה בה או לה.

שבת של שלום

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s