שום דבר לא דומה לשגרה, אפילו לא חיקוי שלה. אין למי לפנות,אין עם מי לדבר ולהסביר שהמצב הזה פסיכו-פסיכי לגמרי. כל יום יש משהו  אחר שכמעט שובר את גב הגמל. וכל יום ניצלים בעור שינינו. ארגנתי שמרטפות לילדים, כולל אוכל ותעסוקה, ושנינו רצים כמו משוגעים לעבודה,להביא פרנסה, להחזיק את הראש מעל המים, לאסוף את הילדים, להתייחס ולאהוב, להעניק להם משענת ובטחון, אבל אף אחד לא נותן לנו את זה. אני שומעת על כאלו שמפרים את הכללים, אותם כללים שאני מקיזה דמי עליהם. וזה מרתיח אותי. בא לי לחזור לבית, להשתבלל.

ולא לצאת עד אחרי המבול.

ואני יודעת שכמעט לכולם קשה, כולם מתמודדים, אבל אין את הביחד, והקרבה חסרה, וזה קצת כמו צרת רבים נחמת שוטים

ימים קשים עוברים עליי, ואולי זה רק היום, שחור לי מידי.

 

מלאך המוות מטייל בחוץ,מחויך. אנחנו כלואים בבית דאוגים.

הדרכים שלו להפחיד אותנו כל כך משוכללות, שאפילו המילה סרטן כבר לא מפחידה.

נמאס לי מביופסות, מכימותרפיה, גידולים, תחפש לך משפחה אחרת. אצלנו היית מספיק.

הגיע הזמן שתנוח. תרגיע.

 

התכנית למחר: לצאת מביתי מבצרי ולעבוד במשרד. זה מה שהצהרתי כבר מיום שישי. ועכשו תוקף אותי הפחד שמא עכשו אדבק, ושמא עכשו דברים יידרדרו. הרצון הברור לחזור לשגרה ולנורמליות מאבדים אחיזה פתאום.

קרוב משפחה משמעותי שלנו מצוי בקבוצת סיכון אמיתית. ובכל התקופה הזו, כשהיה לנו קשה,נזכרנו בו ובמחויבות שלנו כלפיו. ועכשו פועם לי המוח, אולי עכשו חס וחלילה נביא אליו את הנגיף.

מישהו אמר חוסר וודאות ולא קיבל?!

לא יודעת, האם להודות שיש לי עבודה ולהתייצב בה מאה אחוז, או לנסות לשמור על בידוד מסוים ולהמשיך לעבוד מהבית בתנאים לא תנאים? נשרוד את המשבר? איך נראה אחריו? מה עם הילדים?

הילד הקטן שלי שעוד מעט ימלאו לו שלוש מטריד את מנוחתי. קשה לו להתרגל לשינויים. והרעיון לחזור לגן מתחיל להבעית אותו- לא כי הוא לא אוהב אותו, הוא פשוט התרגל לשגרה עם אבא ואמא בחיק המשפחה, זה בעצם להתחיל שנה מחדש,להתרגל לגננת ולגן, ולעובדה שאבא ואמא הולכים לעבודה במקום להיות איתו ויחזרו בצהריים. זה נשמע חמור יותר ממה שאני מתארת, אבל זה עוד משברון שנאלץ לעבור בדרך אך השגרה.

הנסיכה שלי היחידה בבית שמראה סימני געגוע לגן, היא אמרהלי בקול חנוק שהיא ממש מתגעגעת לגן ולחברות, וראיתי אצלה דאגה מהבלתי ידוע. חכמה כבר אמרתי?!

והגדול? שיהיה בריא לא חסר לו כלום, הוא כבר יודע לקרוא, וערימת החוברות ללימוד ושינון לא מטרידות את מנוחתו, בבית הוא מלך המגנטיים והפאזל והאופניים, אין דיונים על שעת קימה או לינה.האוכל מגיע לפיו- בדרך כלל מה שהזמין. החברים לא חסרים לו בכהוא זה. מידי פעם האדרנלין מאיים להתפוצץ לו בגוף, אז אנחנו יוצאים ממוגנים לטיול רגלי קצר מעמוד חשמל למשנהו.

ויש עוד הרבה טרדות,חלקן מגוחכות, חלקן מצחיקות, חלקן כל כך מאיימות שעדיף לי לא להגות אותו על של שפתי.

שמעתי היום את זוג שכנים רבים בפעם השלישית השבוע.ריב רציני שגם הידיעה הברורה ששומעים אותם, כבר לא הזיזה להם, ריב אמיתי שעשה לי דמעות. וכל שנותר לי לקוות בשבילם שיעבור את המשבר הזה בשלום.

 

 

משמח אותי שהם אתה

משמח אותי שהם אני

והכי משמח אותי שהם פשוט עצמם,יצורים ייחודיים, עם רצון ואופי ודעה, פנים, וצורה השייכים להם בלבד.

 

*זיו איקונין- מראה הפנים.

כשנולד יוסף ליעקב נאמר עליו שדמותו דמתה לדמות יעקב,בכדי שלא יעלה צל של ספק כי בן זה הנולד לו לעת זקנתו של יעקב, אינו שלו.

 

 

 

תפילת הלל ביום טוב שני,מהמרפסות  והחלונות- רגעים שבשבילם שווה לחיות.

 

כשכל השאר מתרעם וחובט וקשוח, לפחות השמש עושה איתי חסד.

החלטנו שהבית הבא שלנו יהיה עם מרפסת. אני תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה, לפחות עכשו שנינו יודעים שזה מה שאנחנו צריכים.

עשיתי שיחות חיזוק עם סבתא ואחות מרוחקות גיאוגרפית, חיזק אותי לראות שכולם מתמודדים, וזה לא אני ושגרת חיי שהתהפכו להם כקערה על פיה. זה כולם כולל כולם. והדרך הטובה היא להרפות, לשחרר את ההתנגדות עד יחלוף סער.

איבדתי את ספירת הזמן שלי ביחס לחופשת הקורונה הכפויה, אבל בעלי הזכיר לי שהיום ראש חודש ניסן. חודש הגאולה.

גאולה שלימה לכולנו

 

 

מישהו כתב בישראבלוגרים הומלסים על בלוגר או פוסט שזכור לו במיוחד וחשבתי לעצמי שאין לי כאלה למעט ה"מזוקן".
ואז יצא לי קצת לפשפש בנבכי זכרוני וגיליתי שאני זוכרת יותר משחשבתי, עלו לי פרטים מדהימים ושברי זכרונות שהתאדו לי עם הזמן, דוקא הבלוג(ר) שהיה עם הכי הרבה משמעות עבורי לא צף לי למרות הניסיונות.
אז כמו רבים אחרים, בראשית ימיי בישראבלוג הייתי רק קוראת. קוראת ,בולעת מילים כמו תרופה, מכירה אנשים לפניי ולפנים כמו שרק ישראבלוג יכל לאפשר. ממרחק הזמן אני חושבת שנחשפתי לתופעה שלא הכרתי קודם. כמו נפתח לי צוהר לעולם שלא הכרתי, לדברים חדשים, לאנשים שבדרך הטבע מעולם לא הייתי אמרה לפגוש. הוקסמתי מהמגוון, נשביתי ביכולת של אנשים לכתוב רגשות ותחושות עד לפרטי פרטים, כמו יכולת ניתוח בהירה, או יכולת בלתי מוסברת לחשיפה של הלב לכל מאן דבעי.
הייתי מרותקת באמת ובתמים, עקבתי באדיקות, לא פספסתי מילים, וקצת נתקנאתי.
בין היתר נחשפתי גם לדברים שלא הייתי רוצה לדעת על קיומם. כל מה שמזהירים היום על סכנות האינטרנט הכל היה שם. אבל הפחד שלי והרצון הבלתי מובן לאנונימיות שמר עליי. לפחות בהתחלה.
אחרי התקופה הפאסיבית התחלתי גם קצת להגיב. תמיד תחת מעטה אנונימיות. הרגשתי של פיסת מידע עליי תתלה עליי שלט בראש חוצות. את הפחד מהחשיפה קשה להסביר, אולי כי הרגשתי פגיעה או זרה או שונה.
איכשהו, הרצון לפרוק, לבטא את עצמי, גבר על הפחד המשתק שמא יכירו אותי. וכך הגעתי לכתוב.
אני זוכרת שהייתי כותבת פוסט, ואז קוראת, עורכת ועורכת, שוב עורכת ואז מפרסמת ומרגישה טוב.
ברור שבהתחלה זה היה מחושב וקצת נסחף אחרי טרנדים כאלו ואחרים ,אבל הגיע השלב שלא שמתי על אף אחד ופשוט כתבתי את מה שנכון לי. וזה הרגיש לי כמו טיפול. הרגשתי מנצחת. כמו מצאתי את היכולת שלי לעזור לעצמי בעצמי.
הכרתי הרבה אנשים, הכרתי זו מילה גדולה- הרוב נשארו רק בכינוי, ורק בבלוג. לא מעבר. כי כך הרגשתי שזה נכון לי, בלי ללכת לאיבוד יותר מידי.
אני זוכרת את מרמוז מלך הקופים, את תחתוני סבתא שהפכה לעץ שתול, את איש פשוט, את פיקולו, את ג'ינג'ר, והסוחרת מוונציה, היו גם אמן מסטול על השכל עם ציורים פסיכדליים למדי שהכרתי בשמו האמיתי וברחתי כל עוד נפשי בי. היו את פיאנוסה ותפוח כחול שאת שניהם הכרתי בשם ובמראה. היו גם דימה (שגם היום תוכלו לשמוע עליו) ובני שכתב יום יום בבלוג ,וגם אור שצייר מדהים (אבל הייתה לי תחושה לא נעימה שיש משהו שלא מספרים, אז גם ברחתי כל עוד נפשי בי) והיה גם חולה אנוש שסחט לי את הלב שברבות הימים התגלה כמתחזה. אבל הכי זכורים לי שריטה בעדשה ז"ל (בין הבלוגים הראשונים שקראתי ואהבתי אבל רק היום אני מבינה כמה גדולה ועוצמתית היא היתה), למרות שלחלוטין לא הייתי בטווח הגיל שלה או בהתמודדות שלה.

והיה את המזוקן שהכרתי מחוץ לבלוג ודיברנו על בית וילדים אבל תהרגו אותי, אני לא זוכרת איך קראו לו בכינוי, קראתי אצלו על אש בוערת ואמונה ונשביתי ביכולת חיפוש הזאת.
את העובדה שאני לא זוכרת אני מקשרת קצת למנגנון הדחקה שכבר הוכיח את עצמו אצלי.  בתיכון חוויתי חרם מצד המורה שלי, שאסרה עליי להתחבר לבנות מסוימות בכיתה כי לדעתה הייתי השפעה רעה (מעולם קודם לכן לא חשבתי שיש לי יכולות חברתיות מפותחות כאלו, למרות שתמיד הייתי בחברה, ונשבעת שלא הייתי השפעה רעה!!! ) מבחינתי השנה הזו מחוקה, אני לא זוכרת מורות, אירועים, חברות,כלום. חוץ מבקשת הסליחה של המורה בסוף אותה שנה.
אז איכשהו אלו הבלוג(ר)ים שנותרו בזכרון. מסתבר שהזכרון שלנו לא תמיד עובד כמו שאנחנו חושבים.
ועוד משהו על זיכרון- כשסגרתי את הבלוג שלי בישרא, תהיתי אם לשמור את הבלוג או למחוק לנצח ורק העתקתי כל מיני קטעים שהיו קשורים בי, שלא עוסקים בבן אדם ספציפי, והעברתי למסמך וורד כלשהו וזהו. ואין בי תחושת החמצה. כי בסוף אלו החיים, לא זוכרים הכל, יש דברים שהזמן מרפא והלב מתפנה לדברים חדשים וטובים. אין צורך לחקוק כל דבר בסלע, צריך לאפשר לטבע ולזמן להתחדש ולחדש את עצמנו. לא לבוסס תמיד באותה שלולית.
עד כאן ימי ישראבלוג, מענין אם אתם זוכרים מישהו מהבלוגים שציינתי למעלה.