עוגנים

יש לי כל מיני עוגנים בחיים שאני נאחזת בהם דרך קבע.

יש לי אותו ויש לי אותי
ויש לי את ההורים שלו ושלי
יש לי את העבודה
ויש לי את השבת
וכשעוגן אחד מתנתק, משהו מפרפר בי, מחשב לטבוע.

כשהוא עצוב, אני מרגישה שאין בי די כח להרים את כולם ואני שורדת רק מכח האינרציה.פתאום האופטימיות וההומור שלי נקברים איפשהו, וזה מתסכל אותי שבמקום להתעשת אני נאבדת.
ויש אותי, חתונה קתולית מוזרה. לא יכולה איתי ולא יכולה בלעדיי.
רוקדת בריקוד מוזר בין הומור קבוע לדאגות ומחשבות עמוקות מידי.
אבל ביננו עם כל ההלקאה הזו, אני די סבבה.

ויש את ההורים שלו ושלי, שלפעמים עוטפים בדאגה ואהבה מעיקה ולעיתים שוכחים מאיתנו לעידן או תקופה (פשוט כי יש להם דאגות גדולות יותר במחוז אחר)

ויש את העבודה המפרכת ששומרת על שפיות וצלילות הדעת.

ויש את השבת, שהייתי חוזרת בתשובה רק בשבילה.

בזמן האחרון יש לנו התמודדויות בכל מיני מישורים, מעין מלחמה בכמה חזיתות, וזה מתיש.
אני לא בוכה על מר גורלי, יש לי ים של דברים טובים בחיים, אבל ההתמודדות הזו מעיקה, משכיחה לפעמים את היופי.
כרגע כל העוגנים מחופרים עמוק ,אבל החבל שלהם קצת מתרופף ואני עסוקה בחששות, דאגות ותהיות.
שורת שערות לבנות מעטרת את מחלפותיי. אני רק בת 26. מה יהיה איתי??
הציפורניים כסוסת ללא תקנה והעור של הפנים כבר לא יכול לדגמן למאליס.
איך מצליחים להרגע קצת באמת?

חילופי משמרות והיתר להרחבת חלון

המשמרת של העזר הסתיימה אמש אחרי חצות הליל. הרבה אחרי.


אני כבר הייתי באיבוד הכרה-קרי שינה. 


מסתבר שהלחץ התיש אותי כל כך שאפילו לא שמעתי שהקטן קם בלילה והקיא שלוש פעמים.(העזר האהוב טיפל בו)


בבוקר קמתי העברתי כרטיס למשמרת שלי, למרות שבדרך כלל זה היום החופשי שלי (חופשי משמע, לא הולכת לעבודה, אבל בהחלט מקרצפת, מבשלת,מלבישה,מאכילה וכן על זו הדרך)


הוצאתי את הילדים לגנים וזה בהחלט היה נחמד(לא מבטיחה לעשות את זה כל שבוע)


חזרתי הביתה, העזר נם,  מנסה להחזיר לו כוחות גוף ונפש, ועכשו אחרי שעתיים כמעט הכל מבושל או מתבשל, הריח ממלא את הכל.


התפניתי קצת לשבת ליד החלון, להציץ בדאגה העגבניות שצומחות להן, מוציאות עלה וזלזל.


והרחוב מלא באנשים טובים וציוצי ציפורים,תגידו תמיד זה כך?




אני יושבת ליד החלון חושבת איך להרחיב אותו.


מפריע לי שהוא כזה ממוסגר, מונע מקרני השמש לחמם גם את רגליי, מונע מכל היופי לחדור פנימה.


הוצאתי את הרשת, אפילו התרתי לזבוב להיכנס (עוד מעט אגרשנו) מסניפה לריאותיי את ריח הטבע.


אני צריכה מרפסת !


עדכון: הניתוח עבר בשלום

תודה לאל אחרי כמה שעות הניתוח הסתיים בשלום ובהצלחה. אמנם הם אומרים שמחכה התאוששות ארוכה, אבל בטוח שיהיה בסדר.

לפעמים הדאגות הגדולות האלו גורמות לי להתגעגע לדאגות הקטנות של פעם, מי תהיה חברה שלי וליד מי אשב בתחילת שנה… איזו שמלה מתאימה לאיפור המעושן ואיך לסדר את השיער הבוגדני.
דאגות קיומיות של שנות עשרה. (זה כבר לפוסט אחר)

הכל יהיה בסדר

הגיע הזמן של התפילות לפעול שם למעלה, שיעבור בשלום.
אוהבת אותך,תהיי חזקה.
ואם אני לא משכנעת מספיק כי דמך לא זורם בעורקיי, אז ילדיי שלי שאוהבים אותך כל כך ואת אותם מייחלים לראותך שוב מחייכת.
תחייכי ותתחזקי כי כולנו מחכים לך בריאה.

מסע בזמן בבונקר של הלב

סיירתי היום עם קבוצה בנופיה היפים של ירושלים המהממת (ותוך כדי הליכה הבנתי שאני עובדת על עצמי כבר תקופה ארוכה)
באחת העצירות הגענו כל הקבוצה לספסל שבו אני והוא היינו נבוכים פנים מול פנים בפעם הראשונה,  פרפורי לב של אהבה ראשונית (איזו רוח שטות הביאה אותנו לשם דווקא?!, מקום בו כולם מתחייבים זה לזו עד לסוף חייהם להגיד כן)
מילות האמונה שלו שיכנעו אותי שביחד נצליח נגד כולם, רוח הדברים שלו סחפו אותי כמו גל (שבסוף ניפץ אותי לאלפי נתזים של אכזבה וצער)
הסיור,הספסל,הרוח בפנים…הכל צף לי, הזכיר לי את היופי שיש באנשים ובעצמאות.
נזכרתי באש שהיתה בי באותה תקופה,בלהט ובחום שליוו כל עשיה שלי (ובהסתגרות הנוראה שבאה אחריה)
נזכרתי בדאגה של הקרובים לי, שטענו שמגיע לי כל כך הרבה יותר (ושנאתי אותם על הצמצום מוחין, על הדעות הקדומות, ועל האיומים)
אהבתי שהם עטפו הכל בנייר אהבה דקיק (שהסתיר את כל הלכלוך והרעל וגרם לי עד היום ליפות את המציאות)
יכול להיות שאני עוד קצת אוהבת אותם בגלל הבלבול שגרמתי להם(ויכול להיות שאני כועסת על זה שסירבו לתת לי את החופש הקטנטנן בעצמאות, או על עצמי שנכנעתי, שנלחמתי כל כך הרבה ובסוף הובסתי)
אני לא מוותרת על שום דבר שיש לי היום בחיים כמו בעלי המדהים וילדים המנחמים.
ככל הנראה, זה חלק מהמסע שהייתי צריכה לעבור (אבל הגיע הזמן להודות שמולידיי עשו טעות גדולה ולי לא נותר אלא קצת לבכות על זה. עליהם- שניפצו לי את דמותם האלילית והמושלמת. ועליי- שלא השכלתי לראות את זה קורה ונשביתי בקסם הרגע)


ואולי הזכרונות לא קשורים לסיור ולירושלים, אלא למפלצת שיושבת שם כבר כמה שנים מודחקת בין היומיום לפחד ,מחכה שאאכיל אותה או אחנוק, ואני, עד כה, בחרתי לעצום עיניים)