בוקר דביק וחמסיני למדיי, עוד רק התקלחתי והתרעננתי,אלוהים, איך אתם חיים לכם שם במרכז?
האוטובוס העייף מגיע, אין לו פרסומות ולא שיוך לחברת תעבורה זו או אחרת, אבל המספר שרשום על גביו הוא שלי,
באחורי האוטובוס מוצאת ספסל פנוי, ראש נשען על חלון ועצימת עיניים מהירה.
גם הנימה היאדישאית של הזאטוטים מאחוריי מאשרים לי שזה האוטובוס הנכון.
אני לא מבינה מה הם אומרים, רק מידי פעם מילים מהשפה העברית משתרבבים לה לבליל המילים. "אווירון, גהה, מאמי, מגדל פיקוח"
הצוואר התפוס למחצה נמצא בדיוק בתנוחה הכואבת, אבל אני כל כך עייפה, מכאיבה לעצמי וסוגרת עפעפיים.
שמש רכה מלטפת את העפעפיים, גוונים כתומים- וורדים מרצדים לי בעיניים,
ובתוך הראש אני צועקת "אל תאמיני לה לשמש השקרנית"
עיר מלאה מזימות ותככים וצרות עין" (שלא לדבר על החמסין)
מתעקשת להישאר בעיניים עצומות רוב רובה של הדרך, למרות יופיה.
חושך מציף את הכל, הרי ירושלים מאפילים עליי, קצת מדכאים את העליזות והחום.
עדיף לי הבית המעונן בו יכולה אני להלך באפילה מוחלטת, בגישוש ידיים, מאשר האור הבוהק והרע של הזרות.
נחלה 