אני מתפרקת ואתה נטוע חזק, יציב, זקוף- בנוי לתלפיות, כאילו קשוח, אבל הרכות שלך אליי, היא בלתי מתכלה, עוטפת אותי סביב סביב, אוגדת אותי איתך, מהדקת אותי אליך, מרככת גם אותי, מעלימה את הביקורת והקטנוניות העצמית שלי.

לאהוב אותך ולהיות אתך זה כמו לצוף על הגב.
טבעתי בך לגמרי.
אוהבת אותך איש שלי
אוהבת ומתגעגעת

עייף לי ועכור. חנוק לי וחסום.

חנוק חנוק כמו ברכבת הקלה בימי החורף האפורים. צחנה של מעילים עם ריח לוואי של בישולים מכל מיני סוגים (אולי קציצות עוף, אולי מרק כתום , או סתם דביקות של חביתה מטוגנת)

משום מה אני חושבת שרק למעיל שלי יש ריח של כביסה ואני מושכת את שולי סודרי עד לפרקי האצבעות מסניפה אותם לאפי, כאילו זה יגרום לגעגוע להיעלם או יפסיק לי את הדמעות או את החנק.

תמיד אני מתגעגעת אליו בשלב הזה, מה לעשות…אוהבת ומתגעגעת.

דיבורים של חברות ממש לא עוזרים, נמאס לי מסיפורי זוגיות קשוחים "תלמדי אותו והוא ילמד" "תחנכי אותו ותראי שלא תתחרטי"

חלאס עזבו אותי, אני אוהבת אותו כך, רגוע שלו, מתחשב. ואני שונאת את עצמי מורה או מחנכת

 רוצה להיות הלבנה. רוצה שהוא יהיה השמש  שלי.