א.ה.ב.

אני מתפרקת ואתה נטוע חזק, יציב, זקוף- בנוי לתלפיות, כאילו קשוח, אבל הרכות שלך אליי, היא בלתי מתכלה, עוטפת אותי סביב סביב, אוגדת אותי איתך, מהדקת אותי אליך, מרככת גם אותי, מעלימה את הביקורת והקטנוניות העצמית שלי.

לאהוב אותך ולהיות אתך זה כמו לצוף על הגב.
טבעתי בך לגמרי.
אוהבת אותך איש שלי
אוהבת ומתגעגעת

חמה ולבנה

עייף לי ועכור. חנוק לי וחסום.

חנוק חנוק כמו ברכבת הקלה בימי החורף האפורים. צחנה של מעילים עם ריח לוואי של בישולים מכל מיני סוגים (אולי קציצות עוף, אולי מרק כתום , או סתם דביקות של חביתה מטוגנת)

משום מה אני חושבת שרק למעיל שלי יש ריח של כביסה ואני מושכת את שולי סודרי עד לפרקי האצבעות מסניפה אותם לאפי, כאילו זה יגרום לגעגוע להיעלם או יפסיק לי את הדמעות או את החנק.

תמיד אני מתגעגעת אליו בשלב הזה, מה לעשות…אוהבת ומתגעגעת.

דיבורים של חברות ממש לא עוזרים, נמאס לי מסיפורי זוגיות קשוחים "תלמדי אותו והוא ילמד" "תחנכי אותו ותראי שלא תתחרטי"

חלאס עזבו אותי, אני אוהבת אותו כך, רגוע שלו, מתחשב. ואני שונאת את עצמי מורה או מחנכת

 

 רוצה להיות הלבנה. רוצה שהוא יהיה השמש  שלי.

 

 

אמהות

לפעמים, רק לפעמים, אני ממש כבר רוצה שהם ירדמו ושיהיה לי את הרגע הקטן הזה שיש בו רק שקט שלי עם עצמי.

רגע שאני לא דואגת לבגדים של מחר, או לכביסה של היום, רגע כזה שאין כלים בכיור ואין בעל רעב שרוצה מרק או תשומי, ואין כלום כלום כלום מלבד עצמי. סתם לראות את הנמשים החדשים במראה, לשתות תה בלי סוכר ולסיים את הציור שלי.

לפעמים אני מתעייפת וחושבת שמחר אני אגיש את התפטרותי הדרמטית, רק כדי לגלות שהאהבה שלי אליהם היא בלתי בלתי בלתי…

בקיצור, היום-עייפתי.

סלקציה

כשיורדים מהרכבת בואכה שכונת מגוריי, כל הדוסים פונים שמאלה, כל החילונים פונים ימינה.

מין סלקציה מוזרה שכזו, גטאות גטאות של אנשים בסגנון ובזרם ובקטע…חבורה של מנותקים. (עאלק שכונה מעורבת)

קצת נעלמתי לי

לאן?

אני בציור, ובשיחות פנים אל פנים, ובמשחקי אסטרטגיה וקלפים עם העזר המתוק הזה.

פעם אני מנצחת ופעם הוא כובש אותי בסערה. פעם אחר פעם הוא מפסיד לי בטאקי, ולפעמים הוא מנצח אותי במרמה.