כשכל השאר מתרעם וחובט וקשוח, לפחות השמש עושה איתי חסד.

החלטנו שהבית הבא שלנו יהיה עם מרפסת. אני תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה, לפחות עכשו שנינו יודעים שזה מה שאנחנו צריכים.

עשיתי שיחות חיזוק עם סבתא ואחות מרוחקות גיאוגרפית, חיזק אותי לראות שכולם מתמודדים, וזה לא אני ושגרת חיי שהתהפכו להם כקערה על פיה. זה כולם כולל כולם. והדרך הטובה היא להרפות, לשחרר את ההתנגדות עד יחלוף סער.

איבדתי את ספירת הזמן שלי ביחס לחופשת הקורונה הכפויה, אבל בעלי הזכיר לי שהיום ראש חודש ניסן. חודש הגאולה.

גאולה שלימה לכולנו

 

 

מישהו כתב בישראבלוגרים הומלסים על בלוגר או פוסט שזכור לו במיוחד וחשבתי לעצמי שאין לי כאלה למעט ה"מזוקן".
ואז יצא לי קצת לפשפש בנבכי זכרוני וגיליתי שאני זוכרת יותר משחשבתי, עלו לי פרטים מדהימים ושברי זכרונות שהתאדו לי עם הזמן, דוקא הבלוג(ר) שהיה עם הכי הרבה משמעות עבורי לא צף לי למרות הניסיונות.
אז כמו רבים אחרים, בראשית ימיי בישראבלוג הייתי רק קוראת. קוראת ,בולעת מילים כמו תרופה, מכירה אנשים לפניי ולפנים כמו שרק ישראבלוג יכל לאפשר. ממרחק הזמן אני חושבת שנחשפתי לתופעה שלא הכרתי קודם. כמו נפתח לי צוהר לעולם שלא הכרתי, לדברים חדשים, לאנשים שבדרך הטבע מעולם לא הייתי אמרה לפגוש. הוקסמתי מהמגוון, נשביתי ביכולת של אנשים לכתוב רגשות ותחושות עד לפרטי פרטים, כמו יכולת ניתוח בהירה, או יכולת בלתי מוסברת לחשיפה של הלב לכל מאן דבעי.
הייתי מרותקת באמת ובתמים, עקבתי באדיקות, לא פספסתי מילים, וקצת נתקנאתי.
בין היתר נחשפתי גם לדברים שלא הייתי רוצה לדעת על קיומם. כל מה שמזהירים היום על סכנות האינטרנט הכל היה שם. אבל הפחד שלי והרצון הבלתי מובן לאנונימיות שמר עליי. לפחות בהתחלה.
אחרי התקופה הפאסיבית התחלתי גם קצת להגיב. תמיד תחת מעטה אנונימיות. הרגשתי של פיסת מידע עליי תתלה עליי שלט בראש חוצות. את הפחד מהחשיפה קשה להסביר, אולי כי הרגשתי פגיעה או זרה או שונה.
איכשהו, הרצון לפרוק, לבטא את עצמי, גבר על הפחד המשתק שמא יכירו אותי. וכך הגעתי לכתוב.
אני זוכרת שהייתי כותבת פוסט, ואז קוראת, עורכת ועורכת, שוב עורכת ואז מפרסמת ומרגישה טוב.
ברור שבהתחלה זה היה מחושב וקצת נסחף אחרי טרנדים כאלו ואחרים ,אבל הגיע השלב שלא שמתי על אף אחד ופשוט כתבתי את מה שנכון לי. וזה הרגיש לי כמו טיפול. הרגשתי מנצחת. כמו מצאתי את היכולת שלי לעזור לעצמי בעצמי.
הכרתי הרבה אנשים, הכרתי זו מילה גדולה- הרוב נשארו רק בכינוי, ורק בבלוג. לא מעבר. כי כך הרגשתי שזה נכון לי, בלי ללכת לאיבוד יותר מידי.
אני זוכרת את מרמוז מלך הקופים, את תחתוני סבתא שהפכה לעץ שתול, את איש פשוט, את פיקולו, את ג'ינג'ר, והסוחרת מוונציה, היו גם אמן מסטול על השכל עם ציורים פסיכדליים למדי שהכרתי בשמו האמיתי וברחתי כל עוד נפשי בי. היו את פיאנוסה ותפוח כחול שאת שניהם הכרתי בשם ובמראה. היו גם דימה (שגם היום תוכלו לשמוע עליו) ובני שכתב יום יום בבלוג ,וגם אור שצייר מדהים (אבל הייתה לי תחושה לא נעימה שיש משהו שלא מספרים, אז גם ברחתי כל עוד נפשי בי) והיה גם חולה אנוש שסחט לי את הלב שברבות הימים התגלה כמתחזה. אבל הכי זכורים לי שריטה בעדשה ז"ל (בין הבלוגים הראשונים שקראתי ואהבתי אבל רק היום אני מבינה כמה גדולה ועוצמתית היא היתה), למרות שלחלוטין לא הייתי בטווח הגיל שלה או בהתמודדות שלה.

והיה את המזוקן שהכרתי מחוץ לבלוג ודיברנו על בית וילדים אבל תהרגו אותי, אני לא זוכרת איך קראו לו בכינוי, קראתי אצלו על אש בוערת ואמונה ונשביתי ביכולת חיפוש הזאת.
את העובדה שאני לא זוכרת אני מקשרת קצת למנגנון הדחקה שכבר הוכיח את עצמו אצלי.  בתיכון חוויתי חרם מצד המורה שלי, שאסרה עליי להתחבר לבנות מסוימות בכיתה כי לדעתה הייתי השפעה רעה (מעולם קודם לכן לא חשבתי שיש לי יכולות חברתיות מפותחות כאלו, למרות שתמיד הייתי בחברה, ונשבעת שלא הייתי השפעה רעה!!! ) מבחינתי השנה הזו מחוקה, אני לא זוכרת מורות, אירועים, חברות,כלום. חוץ מבקשת הסליחה של המורה בסוף אותה שנה.
אז איכשהו אלו הבלוג(ר)ים שנותרו בזכרון. מסתבר שהזכרון שלנו לא תמיד עובד כמו שאנחנו חושבים.
ועוד משהו על זיכרון- כשסגרתי את הבלוג שלי בישרא, תהיתי אם לשמור את הבלוג או למחוק לנצח ורק העתקתי כל מיני קטעים שהיו קשורים בי, שלא עוסקים בבן אדם ספציפי, והעברתי למסמך וורד כלשהו וזהו. ואין בי תחושת החמצה. כי בסוף אלו החיים, לא זוכרים הכל, יש דברים שהזמן מרפא והלב מתפנה לדברים חדשים וטובים. אין צורך לחקוק כל דבר בסלע, צריך לאפשר לטבע ולזמן להתחדש ולחדש את עצמנו. לא לבוסס תמיד באותה שלולית.
עד כאן ימי ישראבלוג, מענין אם אתם זוכרים מישהו מהבלוגים שציינתי למעלה.

צפה מעל המים, רק האף בחוץ
כמו בתיבה של נח, הצוהר לא מבשר כלום
אין רמז ואין הבטחה
יש לי רק קומה אחת לתיבה, אבל אני עושה בה הכל לבד
בערב העורב שלי חוזר וטרף בפיהו
אין זמן מיותר לדיבור או חששות
היום זה היום ומחר זה מחר
מידי פעם אנחנו פותחים חריץ, וחמצן ירושלמי ממלא את הנקבוביות

בתיבה שלנו יש שירים אוכל לחיות חסרות דאגה, רק אני פה והתהיות שלי…
אתם חושבים שזה היסטורי? אתם חושבים שהילדים שלי ייזכרו כילדי מרץ 2020?
אתם חושבים שזה קרוב או שהילדים ייקברו אותי בתוך כד מתחת למיטה, לפני שייפתח לו הצוהר ותבוא הבשורה?

מצחיק פה ויש אוכל טעים, יצירות לשעות וטון של תשומת לב, פסקול השירים פה משעשע למדי והולך אותי במדויק (רק תשמעו את הקטן שר אביתר בנאי זה שווה)

וזהו שיר של יום, אהבתם?

 

יום שלישי-חזרנו בשעה חמש בערב, והם נשפכו למיטות.

והיום-אני איתם, עם לו" ז בנוי ועם נכונות לגמישות

(עריכה: ואוו, היה לי יום כל כך טוב איתם, ישלח ילדים יפים מוכשרים ומצחיקים בטירוף. פתאום אני מבינה כמה אני מפסידה אותם ביומיום המשוגע, וכמה העכשו המשוגע עוד יותר הוא הזדמנות פז. ואני לא מתייפייפת. מבטיחה. אני פשוט אוהבת אותם

וזה כמובן לא סותר את העובדה שאני מפורקת מעייפות)

הימים האלה אינטנסיביים ולא מבטיחים שום בשורה, רק אני מבטיחה לעצמי שנקום ונגדל ונתחזק, ושיהיה בסדר, ואנחנו יודעים לצחוק ולשמוח גם כשלא  קל.ננצח את הקורונה וגם את הסרטן, וגם את עצמנו וגם את פסח.

אבל מי אני בכלל?!

 

תם לו היום השני לחופשות קורונה המופלאה. למרות התכנייה המפורטת שבניתי להיום פיזרתי את הילדים בין אמי וחמותי, לא יכולתי שלא להיות מוחמאת מהאכזבה של ילדיי. האמת שגם אני קצת הצטערתי. אבל העבודה קראה לי.
צברתי היום קילומטראז וגם שעות לא מבוטלות בתחבורה הציבורית. לדעתי יותר ממה שנסעתי בכל החודש האחרון גם יחד.
תחבורה ציבורית שכוללת אוטובוסים מתפרקים, הייתי בשלב מסוים שמשהו בגוף שלי יתפרק אם לא אעמוד ואצמצם את החבטות שהרגשתי עם כל בור בכביש.
הבטחתי להם פנקייק וגם קיימתי. לפחות את זה הם קיבלו להיום.
אני משלימה במחשבתי עם העובדה שיכול להיות שנהיה ליל הסדר לבד (כלומר:אבא אמא ושלושה מתוקים)
תזכירו לי שאני צריכה ללמד אותם על פסח,כי את הגננת הם יפגשו בעוד חודש וחצי (ואני לא בטוחה בכלל שהיא תזכור איך קוראים להם)
קצת מצטערת שהגנים לא נערכו עם חוברות עבודה, כמו בכל שנה בחופשה. זה ממש מתבקש. ופתאום מלאי היצירות שלנו נראה דליל.
בא לי כבר בשורות טובות. של בריאות. תעדכני אותי, טוב?!

אז נגמר לו (כמעט) היום הראשון של החופשה הכפויה.העזר היה עם הילדים, ואני ניסיתי לפצח איך זה הולך לעבוד מעכשו. אין לי תשובה ברורה.

לא נשארו הרבה דברים יציבים בשגרת חיי. הטיסה שלנו בוטלה (למרות האופטימיות שליוותה אותנו עד לרגע האחרון) במקום עבודתי דורשים התייצבות בלי להציע חלופות אחרות למעט חל"ת,ש ממש לא באה בחשבון.

לא נראה לי שאני צריכה להסביר שזוג צעיר +שלושה עם משכנתאות לחץ-מחץ, עם סגירת הגנים+פיטורין מהמשרה הראשונה של בעלי ואי תשלום של המשרה השניה, לא נראה לי שמישהו חושב שזה קל.

הכי מצחיק אותי שלפני שבוע וחצי חשבתי שאנחנו מסודרים, צועדים בתלם, עם משכורת טובה בטוחה, יציבות, חופשה באופק,חסכון קטן בצד. פתאום הכל מתהפך. אין טיול, החסכון נראה כמו המשכורת הבאה שלא תגיע+הוצאות מוגדלות לחג הפסח.

אני באמת מאמינה שאם עברנו את פרעה נעבור גם את זה לשנינו עדיין בשיא האופטימיות.

מחר תורי להיות עם הילדים ועשיתי תכניה שבעיקרה כוללת יום ספורט ריקודים ובריאות. מקווה שיהיה לנו טוב ונחמד. הלוואי.

אין לי על מי לכעוס, ונראה לי קצת מיותר, אז אלך לחבק את גוזלי המשגעים( הם כנראה יאשפזו אותי באיזו מחלקה סגורה בסוף החופשה הכפויה הזו) כדי להתנחם ולהתמלא. כי בינתיים התקופה הזו מרוקנת אותנו.

אגב 1: חוק המרחק הוא אחד הכללים הכי טובים של משחק קטאן , ואני ממש אוהבת להשתמש בו אסטרטגית במשחק.

אגב 2: אין כמו קורונה אחת טובה כדי להוליך את ילדיי אל הסבון והמים בכל עת שאחפוץ  ושום תלונה לא תגיע לאזניי.

לפעמים זה מבעית אותי, שהכל פה יתהפך ואין לי קרש הצלה.

לאחרונה שנתי נודדת, כשאני מבינה כמה אני קטנה, חשופה, פגיעה וחלשה.

לפעמים הבושה שמציפה אותי כל כך גדולה שאני מעדיפה שהכל יתהפך ולא יהיה לי שום קרש הצלה.

לאחרונה הבנתי שהפלטפורמה של וורדפרס לא ממש עובדת לי, אם כי גם בישראבלוג המצב לא היה מזהיר. לפעמים זה לא רק הרצון לדייק את הרצונות או התחושות שלי במילים, אלא לקבל פידבק של אחרים שלאו דווקא מעריצים מושבעים שלי, או אוהבים אותי בכל תנאי, ויכולים לשמש לי תמונת מראה כנה למדי.

זה מדהים כמה העזר המתוק שלי חיובי וחייכן שמח ואופטימי כשבדם שלו זורמות כמויות אדירות של אלכוהול. הלוואי והייתי מסוגלת לאבד את השליטה הזו גם עם עצמי.