שבור לי הלב, מרוסק לרסיסים, הכל מפוזר שם בין החדרים.

ועל אף החורים והסדקים שבו, אני מרגישה מוצפת.

עוד לא עיכלתי את מירון קפץ עלינו רוגזו של חמאס.
אסון מירון.
להבדיל מאחרים שטרחו להסביר בריש גלי את משנתם מדוע אסון זה הוא לא אסונם. האסון הזה לגמרי שלי. אבידות יקרות שכואבות לי עדיין…אסונו של עם ישראל הוא אסוני.

בכלל לא משנה שאני לא מסוגלת לנסוע למירון בכל שנה בגלל הצפיפות, זה בכלל לא משנה שיש שם מליון ואחת זרמים של יהודים טובים שאני בכלל לא איתם בדעה. האסון הזה שלי.

משנה שיהודים שרצו להתפלל, להתקרב, להתחבר ואולי גם לחגוג…אבדו לנו שם.
רציתי לעכל, קצת להתאבל, להסביר לילדים מה זה שעם ישראל מפסיד 45 איש בערב נורא אחד…רציתי לנחם את המשפחות, רציתי לחזק את עצמי…
ביום שישי לא הצלחתי לתפקד, היינו אמורים ליסוע, לא יכולתי לארוז מזוודה.לא עבדו לי הידיים…גם כוחו של הרגל ודחיפותה של השבת לא הניעו אותי.
פרצופי הנעדרים נחרטו לי לעד ולעולמי עולמים, זיהיתי אותם בסרטונים המחרידים שהופצו ברשתות ושנאתי כל רגע כשהבנתי שהם לא יימצאו בחיים. בכינו ביחד, אני והעזר על הצער והסבל של הנפטרים עד שיצאה נשמתם, של משפחותיהם שלעד תחסר להם פיסת החיים הזו.
קיבלתי על עצמי קבלה שעד היום הזנחתי(עקב אכילס שלי) משהו זז בי, לוח טקטוני של צער.

ואז הלב שוב נטרף, הקצב שלו נדפק.
אזעקה.
לא יודעת למי לדאוג קודם. לסבתא שיושבת לה לבד עם החדשות, להורים שחזרו שוב למעגל האבטלה, לילדים שלי כשהם במוסדות, או כשאנחנו בבית בלי ממד/מקלט ושכנים שלא ממש אוהבים אותנו בימים אלו.
לבעלי שחוזר מאוחר בלילות עם תחנות אוטובוס/רכבת לא נעימות בכלל.
לחמותי שלא שומעת חלק מהאזעקות, לדודים במרכז שרצים מהתרעה להתרעה, לדרומים שלא חיים כבר שנים רבות מידי, לאחותי אחרי לידה שחיה בפחד מתמיד…
התעוררנו בחמש וחצי בבוקר לקול צעקות המון ערבי זועם, מתלהם,פרוע. ונשברתי.
רציתי לברוח ולא היה לי לאן, אין לי ארץ אחרת, אפילו לא פיסת עיר שלווה להחלפה.
לא יודעת איפה להניח את עצמי, איך להרגע…חוץ משגרה שגרה שגרה. מפחדת שתידפק לי הקופסה.
אגב, נפל ההריון. אולי יותר מידיי מעמסה.