א.ה.ב.

יש בזה מן המשובח להיחרט בזכרונם של כמה מאות חברים , בני משפחה ואוהבים.
יש בזה מן האבסורד כיון שאותו יום היה יום קשה להרבה אנשים, ולנו זה היה היום הכי שמח שידענו מעודנו.
יש בזה מן הטלטלה להבין שלא עוד ילדה אנוכי, אלא דואגת לילדיי שלי. מתרוצצת סביבם שלא יחסר להם כלום בגוף ובנפש.
ועם זאת, שש שנים אחרי, כולם זוכרים את רגעי ההתרגשות, את המאורע ואת התאריך.
יום נישואין שמח לנו- יש בזה מן האהבה, הרבה ממנה.

אתמול שוחחתי עם חמותי אחרי תקופה של נתק טבעי ויזום, והיא תיארה לי סיטואציה זוגית מסוימת שגרמה לי לרצות בכל הכוח להמשיך לאהוב כל החיים. כי לה כבר נגמר.

אני תפילה שאני אמשיך לאהוב באמת, כזו שבאה משותפות אמיתית של גורל וחוויות והצלחות.

אחרי החגים

אז הנה, את אשר יגורתי בא לי. נגמרו להם החגים, אזלו שארי הרוח וההפתעות. והגיעה האפרוריות עם רטיבות, דקה כקרח, דקה ככפור. מה לי ולגשם? הוא לא מפריח בי שום רומנטיקה כזו או אחרת על התכרבלות עם כוס שוקו. הוא לא מביא לי שום בשורת שמחה או ציפיה או תקווה. רק כמיהה נואשת לסיומו.

אני לא אוהבת את הבלגן שהוא מביא עם הררי כביסות שלא מתייבשות בבית, ודאגה בלתי פוסקת לגוזלים, שיחם להם וייטב להם, ודלקת הריאות לא תגיע לפתחם. ולרוץ בשש בבוקר עם מטריה לרכבת דחוסה ומטפטפת, ושיירי פוני דבוקים למצחי. לא אוהבת את הברקים שמעירים לי אותם בבהלה, והרעמים שמזכירים לי כעסים ישנים.

היום שמתחיל בבהילות ונגמר בחשיכה עצובה. מה לי ולזה? ילדת קיץ ונמשים. תנו לי עוד קצת להלך בחולצה דקיקה שלא מרגישים על הגוף, שלא מרגישים את הגוף. מה לי ולכבדות הזו בכלל? אז מה אם האדמה הזו צמאה למים, יש פלאי טכנולוגיה, לא?!

מרגישים שאני כועסת ואף אחד לא יודע על מה ולמה. מספיק שאני יודעת. לא חשוב ולא משנה. אני מתישהו אפתור גם את זה.

אז אחרי החגים כבר הגיע, וזה הזמן לממש את כל מה שהבטחתי לעצמי בלב. ובכוונה אני לא נוקבת בהבטחותיי, ( כל עוד הן בליבי אוכל להפר אותן כאוות נפשי) ואני לא הולכת לחורף המחורבן (סליחה) הזה לגרום לי להתעצב או להשתבלל, הפעם זה אצלי, בכיס הקטן של המעיל.

אגב, קיבלתי את תעודת הגמר שלי. כפיים לי.

שבוע הבא יום נישואין לנו. ו…אני אוהבת אותו, על אמת.

נוזל לי מכל החורים

כשהייתי בכיתה ד' או ה' הייתי חברה של חגית. היא הייתה הליצנית ואני מצחיקת הכיתה (ההבדל בין השניים: אני הייתי מצטיינת ומצחיקה בהפסקות, והיאל הצטיינה כלל והצחיקה תמיד- ללא הפסקה,גם בשיעור של המנהלת) וכתבנו יחד אוסף של בדיחות, משחקי מילים, רעיונות איך להצחיק. ממש נהננו לראות את החיוכים, לפעמים את חוסר ההבנה-בבדיחה לא כל כך מוצלחת… בכתב יד צפוף מלאתי דפים דפים, לפי נושאים, רעיונות דומים,אמרות כנף ושפר ושאר מרעין.

הייתה גם אמרה אחת שאני זוכרת אותה מצוין, משום מה חשבתי אז שזה גאוני…

"איך עושים רשת? לוקחים חורים ומחברים אותם בחוטים"

ועכשו אני מרגישה שזו אני, אסופת חורים מחוברים בקורים דקים. והכל נוזל לי מכל החורים…אני סתם בדיחה של מישהו, שעוד לא פענחתי בה את גורם ההפתעה.

איפה את חגית? שנצחק יחד עם כולם? שארגיש שאני מלכת העולם ורק לרגע…בטח ישנה לך.תראי מה השעה…

(אזול לי למיטתי שמא ייקרעו חוטיי הדקים וייעשו החורים לחור אחד גדול)

דילמה

אני תוהה איך אני מעדיפה אותה. חלושה, מיוסרת, נופלת למקומות האפלים שבה, תלותית.

או, חזקה, דעתנית, בריאת-בשר, נופלת למקומות האפלים שבה, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה.

ואני לא יכולה שלא לבחור באופציה הראשונה.

"הכרתי" אותה לראשונה כשהיא הייתה מנותקת, מרוחקת, זקוקה ליד, להבנה, להכלה בלי ביקורת, לכיבוד פרטיותה – וכך נהגתי.

היא היתה טובה אליי ואני הייתי טובה אליה. עד ש…(סוף סוף היא "חזרה לעצמה", ככה אומרים.

ואם זה "עצמה" אולי טוב שלא הכרתי אותה קודם. כי זה לא סוג האנשים שאני אוהבת את קרבתם.

ואולי זו סתם תקופה,

חתול שחור או שניים שמסתירים לי את הטוב והחן,

נמיכות קומתי שמחפשת דרכים להאכיל את מפלצת חוסר הבטחון

ואיך אחרי כל המילים המחשבה היחידה שעוד מנקרת לי זה הזעזוע שלי מעצמי, איך אני יכולה לרצות חולשתו של מישהו אחר.תיסבכתי.תיסבוכת.תסבוכתני

שאריות

את הפוסט הזה רשמתי בסוף שנה שעברה(היינו תשעט) וכעת, כדבר י להעלות הצפת הגיגיי על הכתב, הבחנתי כי הוא נשמט לטיוטות. אז למען לא תהיה המחברת האינטרנטית לוקה בחסר, העליתי זאת שוב) מוזמנים להמשיך לקרוא או לדלג לפוסט הבא.

מוצש

בכל סוף שבת זה קורה לי, הקריעה של הנשמה היציאה מהגוף, זה כואב ממש. כאילו לוקחים לי נתחים מהשמחה, מהשלווה, מהאמונה. בלע"ז קוראים לזה שביזות יום א'.

אמהות
זה עובר מדור לדור מאמא לבת, לפעמים אפילו מדלג דור. הקטנה שלי יושבת ומחזיקה את ידיו של הקטן, מניעה אותן מצד לצד, כאילו הוא המריונטה שלה, מאלצת אותו לשיר ולרקוד עד שנמאס לו והוא בוכה, ואז היא מחבקת אותו בחום ומפייסת אותו. כמו לביאה וגור.

גאווה ודעה קדומה
מי אמר שחמות וכלה לא מסתדרות? איזה צחוקים. מסתבר שזה נכון. חא.

זוגיות
אוף, אתה החבר הכי טוב שלי ונמאס לי שאתה לא פה.

אמונה

עוד אחד מהדברים האלו שצריך לעבוד עליהם כדי להשיג אותם.

שאריות שאריות, שנה הבאה אני רוצה טוב, הרבה יותר טוב, פחות נסיונות כואבים, יותר רוגע שלווה ואהבה אמיתית. להרוויח מברך, המתוק, מהלב, ולא להסתפק בשאריות.

אמא למה יש לך דמעות?

החום, והמדבר, וסופות החול הכניעו אותי.

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.