זה קורה לי רק פה, ולא בשומקום אחר, להוציא מה שיש לי על הלב בלי לחכות אפילו דקה.
את המקום הזה הכרתי בסביבות העשרה המאוחרות, קרוב לגיל לעשרים והוא היווה לי פינה למצוא את עצמי בין ים הדמויות שרציתי להיות. הייתי צופה מן הצד, בשקט, לומדת, קוראת בין המילים, טווה חוטים בין עולמות שונים. עד שאזרתי אומץ להכיר את עצמי לאחרים.
היום, המעמד והגיל מחזירים אותי להיות שוב בעמדת הצופה מן הצד, וקצת קשה לי להתרגל למקומות חדשים, אולי זו ההזדקנות המואצת, אולי זה החשש להיות לא מקובל, חששות של פעם. חששות של היום.
לכל דרדק היום יש כמה פלטפורמות חברתיות עם K ומספר מתנוססים לראווה. ורק אני חוזרת למדבר ושממונו. כי בסופו של יום רק רציתי לומר מה שיש לי, לגעת במישהו או מישהי. לגדול ולהתחזק מאחרים, לכוון את הדרך, להאמין בעצמי אולי קצת יותר.
כנראה זו התמכרות, ואני אהיה פה עד ששוב יורידו את השאלטר של ישרא או בשברון לב הבא.
ובנימה אופטימית זו, טוב לחזור.
נחלה 