מתחשק לי חופש. לצאת עם הילדים, להשתגע איתם, עליהם, לצחוק, לשחות בים, להביא הביתה ערימות של חול ים בלתי-מתכלה, להכין שניצלים וצ'יפס כאילו אנחנו בפתחן של 7 שנות רעב, לאסוף אינספור משחקים מכל הסוגים והמינים, להרכיב ביחד ערים עם ברגים ואומים צבעוניים כשהילדים בוהים בי בהערצה על יכולותיי התכנוניות.
לשבת בערב על ספסל כשהרוח מלטפת את האוזניים עם האיש שלצידי- שכמעט נעלם לו תחת העול והנטל, לצאת יחד לריצה מזיעה שמעירה את הגוף, לראות בעצימת עיניים סרט תלת מימד, העיקר שרואים אותו ביחד. לראות את הנופים הקאריביים עם הנדנדה הציורית שכולם מעלים באינסטגרם, להכין מרק חרירה ועלי גפן ממולאים, ופטה כבד, ואולי ניוקי עם גבינות, וגם שייק פסיפלורה עם נענע. ובא לי גם געפילטע של סבתא (נשבעת שהוא טעים)

יש לי ילדים הכי משוגעים ומצחיקים עלי אדמות, מלאים בהומור ושמחת חיים טהורה. אני לא יכולה להיות עצובה איתם אפילו לשנייה.

אין פה (בטקסט) סדר ולא היגיון רק כמיהה להמשיך להיות איתם באהבה בלי שארגיש שאני מזדקנת ומתבלה בלי שליטה על הזמן.
באופן כללי התכניות שלי לגמרי לא ממומשות, אני מתאימה את עצמי לסיטואציות המטורפות, פושטת ולובשת את עורי בהתאם לעונות, מחר, כשהם יגדלו וקצב הבלות יאט, אולי אספיק קצת לעמוד במטרות, השאיפות, בתקוות.