תשישות מענגת של סוף שבוע, הענקתי לעצמי מדליה בשקט בשקט בלי פודיום או תרועות.
הבית נקי,אפילו קצת בוהק
הכביסות ריחניות מקופלות בארונות
הסלטים קצוצים דק דק כמו שאני אוהבת, בתוך קופסאות במקרר
התבשילים בסירים בגדלים ובצבעים שונים נראים כמו חגיגה אחת גדולה
הילדים מקולחים, חלקם נחים,חלקם מתהפכים.
יש לנו אורחת לכל השבת-חוץ מהשבת עצמה, ועוד גדוד קטן לבוקר.

יש לי כמה מדליות כאלה, כמו ההיא שלעיל, כזו שהענקתי לעצמי בשקט בשקט
זו של היום ממש מיוחדת-יש לי היום יומולדת.

התינשאי לי?
כן, אבל אתה יודע שזו שאלה גדולה.
מה את מתכוונת?
אתה באמת רוצה? גם כשאני לא אהיה רזה ויפה כמו עכשו, ייצאו לי מלא נמשים וכתמי זקנה, ויהיו לי סימני מתיחה…
אני בטוח.רוצה.

רק חבל שאני לא אוהבת כך את עצמי ואת נמשיי ואי הרזון המוחלט (שחשבתי בזמנו שאין לו תקנה) ואת רישומי יוצאי חלציי על עורי הדקיק.

אחת ל… היא מגיעה. מכניעה אותי. מרסקת אותי אל המקומות המיואשים מציפה את הפערים, חוסר ההבנה והביקורת הכללית.עייפות.
אני שונאת אותן, מנסה להמנע מהן ללא הצלחה. במר ייאושי משתדלת לרכך אותן, לתעל אותן למשהו מצמיח. נפילות.
למה הן תמיד באות ביחד, ברעל מרוכז ותמציתי שתסס לכדי חומצה מאכלת.אכזבות.

הסתיימה לה היום תקופה מאד מאתגרת עבורי. הסתיימה בהצלחה. אבל כל התחושות שלעיל לא נשמעות לי מי יודע מה חיוביות.

נפילת מתח ארורה.

באופן מוזר וילדותי בהחלט חשקיי מתרכזים לרצון בסיסי של הכרה מינימלית מצד הסביבה שלי, אודות המאמצים האדירים שהשקעתי.
קצת מגרד לי בתשומת לב, ברצון לעיטוף אימהי, לאמונה ומוטיביציה שבאה מהאוהבים הסובבים (לא מבן הזוג) כזה שיוצא קצת מארבע אמות היומיום, כזה שיגיע גם למחוז חפצם של הוריי וששמעי יגיע גם לאזנם, כזה שיגרום לאבא להגיד "זו הבת שלי" בגאווה, כזו שתגרום לאמא לחבק אותי בלי לומר מילה, אבל שאדע שהיא בוטחת בי. כזה שיסיר מחמותי כל ספק (אם קיים) שאני אמא טובה, ורעיה מסורה, ועובדת כשרונית למדי וחרוצה, וסטודנטית משקיענית שגם קוצרת יבולים נאים למדי, וגם אחרי הכל…(בכתפיי הצרות בהחלט, וגופי הדל, וכוחותי הפיזיים המדולדלין עד לא קיימים) נותנת שירות מעולה ללקוחות.

אבל אולי כבר הספדתי את עצמי ודי לי בזאת. ואולי כשאכיר בכך בעצמי בלי חיבוטי נפש וייסורי מצפון לא אחפש זאת מאחרים.

עוד מעט תעלה ותבוא צפירת ההרגעה. ומחר אצא שוב להילחם בעוז ובנחישות בתחושות האופל.
ליל מנוחה, עברתי להטענה.

התעכבתי היום בעבודה, אגרתי לי עוד כמה שעות ספייר טרום ימי החופש שיאלצו אותי להיות נוכחת בגידול ובתעסוקת ילדיי. הצעירה באחיותיי אספה אותם מהגנים והביאה אותם לבית הוריי.
הגעתי להורים והתרפקתי על גילויי החיבה הנרגשים כלפיי (מודה, ביומיום הם לא מתרגשים כך) ועל ההתלהבות של כל אחד לספר לי את קורות יומו.
אמא שלי ישבה על הכסא השחור ושאלה אותי בחיוך אוהב איך היה, הרגשתי קצת כמו פעם כשאתה חוזר הביתה למישהו שדואג לך. היום אני מגיעה ראשונה ואני ממלאת את התפקיד הזה מול ילדיי ומול בעלי. הרגיש לי טוב לחזור להיות הילדה של מישהו דווקא בסיטואציה הזו, אחרי יום עבודה ארוך.

תוך כדי שיחה (לאחר בערך שיחה של שלוש דקות לערך מהרגע שנכנסתי) הילדים התחילו במסע הרס, בבית הוריי (שומו שמיי) ואני רודפת אחריהם מנתקת את ידיהן החבלניות זה מעציץ הסחלב האדיר, זה מצרור מפתחותיה של אימי וזו מהחומר הלימודי החשוב של אחותי.
אימי עמדה משתאה ואמרה לי , את יודעת שעד לפני שנכנסת לא הערתי להם אפילו פעם אחת, הם התנהגו למופת, מה קרה עכשו דווקא כשבאת?
וזה הציק לי, לא ידעתי ואינני יודעת להסביר את התופעה, אבל באותו רגע אמרתי לה תוך כדי צחוק ותסכול, אני חושבת שכדאי שתאמצי אותם.

אז אולי כל יום אאריך בעבודה ואצבור שעות, ילדיי יהנו מסמן איכות עם סבא-סבתא, יתחנכו להפליא, ייבוא שלום על ביתי?!