מכירים את הסלוגן המפוקפק הזה? במבט ראשון הוא מבטיח מאד, מבטיח לנו את החיים שהיו לנו לפני, את השמחה, את השחרור, את האוויר. במבט שני הוא ממש דוחק בך לרוץ, לקום ולעשות מעשה, להושיט את ידך לאח שינעץ בך את מחט פייזר הנחמדת לשניה או שתיים.

אז כן… התחסנתי.שתי מנות. הראשונה חלפה כלא כלום. השניה עדיין מעוותת לי את המציאות. ביומיים האחרונים יש לי כאבי ראש וחולשה כללית שלא חויתי מאז ההריון האחרון (4 שנים , למתענינים) ואני חייב לציין שממש לא הייתי בטוחה בחיסון הזה אבל, כאילו איזו ברירה יש לי?? גם ככה כמעט שנה אנחנו בטרפת, אנחנו מאלה ששמרנו מאד. גם כשולם חלו סביבנו שמרנו ונשמרו ואכן לא חלינו. אבל…ראיתי שזה לא ייגמר. וכשנפתחה האופציה לגילאי 30 ומטה שרכתי רגליי בייאוש למתחם החיסונים.

זה לא שאני נגד החיסונים, אני ממש לא מבינה בזה כדי לסתור את יעילותו, נכונותו..אבל הכל אפוף בחוסר ידיעה, בפוליטיקה מסובכת להחריד שלא מגדילה את האמון שלי במערכת.

לא רואה אף אחד מסביבי שחזר לחיים, גם אלו שחלו וגם אלו שהתחסנו נמצאים באותה שלולית תובענית.

אני לא רוצה לחזור למה שהיה פעם, זה כבר כל כך רחוק ולא רלוונטי, אבל אפשר בבקשה אולי להתחיל דף חדש?? דף חדש עם הפוליטיקה המסריחה הזו. דף חדש עם האופן בו יתייחסו אליי בכל בוקר בכניסה למתחם החיסונים בו אני עובדת , לא כאילו אני עוד איזה דוסית שמנסה לגנוב את התור כאחרונת ההגונות?! דף חדש עם המשפחה שתרצה להפגש ולבקר קצת מידי פעם? דף חדש עם הבריאות, לא עוד מחלקה אונקולוגית. דף חדש עם רשות המסים- נעים מאד- פתחתי עסק עצמאי. דף חדש חדש חדש , נקי. עם טיולי טבע, וקצת מסעדות, ואנשים שמחייכים אחד לשני ברחוב.

התחסנתי, אבל משום מה תמיד כשאני פה זה לא הצד החזק שאני מציגה.

יום חמישי ואין לי כוח לבשל או לנקות רק שומעת שירים לנפש, מקרצפת לעצמי ת'לב.

העזר המתוק נסע להיפגש עם חברים, כן כן פעם ראשונה מזה עידנים, מקווה שיהנה.

הילדים כבר במיטות, לא נראה לי שהעולם שלהם מתהפך, ברוך השם הצלחנו להשאיר הם קרקע יציבה , ואווירה שמחה בבית.