הקורונה סוגרת עוד מעט עשרה חודשים אצלי.

מעבר לסגרים הרופפים,ההדוקים, העבודה מהבית, ואז מהמשרד,סגירת מוסדות החינוך ואז פתיחה חלקית בלי צהרון, העובדה שבעלי סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת סלון-מטבח ללא אופציה להרחבה, הצהרות הבריאות, המדחום, המסיכה,הסיבים המעצבנים שיוצאים ממנה כשהיא בחבילה של 50 ב25 שקלים, מעבר לזה…

שבוע שעבר נכנסתי פעם ראשונה לבידוד,יחד עם הבן שלי. המשטרה התקשרה לוודא שאני בבית שזה ממש הצחיק אותי…כל עם ישראל בעבודה או בים, או במקום נחמד אחר, נחלה ובנה הקט נמצאים בבית כשומרי חוק וסדר, אבל נחלה מקבלת טלפון. כאילו מה יעזור הטלפון וכאילו אין עוד עם שלם שיש לאכוף איתו סגר.מפה לשם, כבר עשרה חודשים שלא התארחתי בשום מקום (אוהבת את הבית שלי) אבל זו מציאות מוזרה, אמא ואבא נהיו ספורטיביים להחריד, את אחיות שלי אני רואה פעם ב… ( שנות דור) סבא וסבתא פתאום נהיו ממש קרובים, אני מקפידה להתקשר אליהם ואני ממש נהנית מזה.עשיתי ירידה מטורפת במשקל, בתקופה שעבדתי מהבית יצאתי בכל בוקר להליכה /ריצה והדבר השפיע מאד לטובה. ואז חזרתי למשרד ואיבדתי את זה. וזה מתסכל…אני אוכלת בדיוק אותו הדבר אבל הפקטור זה הפעילות הגופנית שאני מאד אוהבת וגם עושה לי טוב, אבל אני לא מצליחה לשלב אותה בשעות הערב כי אני כבר גמורה ומותשת

אני מתחילה צעדים ראשונים בעצמאות ומקווה להצליח. אני לא מרחיבה בנושא כי זה מכניס לי פחדים לראש, וגם שאם יש לי תובנות אני צריכה לתמלל אותם בדף של העסק ולא כאן, שק הרגשות החבוט שלי.ואם כבר חבוט, הרכב שלי חבוט קשות. כשנסעתי לבדיקת קורונה (בעקבות הבידוד שנכנסתי אליו) מישהו שהגיע מולי פגע בי (ברכב) ואני כל כך מתוסכלת מהדרכים שהוא נוקט בהם כדי להוציא אותי אשמה ש…ש…אין לי כבר מילים. הוא איים והפחיד , ואז ניסה לתרץ את קושי התקופה ברגש כדי להוריד אותי מהעניין, וכבר לא אכפת לי מכלום, לא מהרכב החבוט ולא מביטוח ולא ממנו, רק מהעובדה שאני שונאת שחושבים שאני טיפשה או לא מבינה. וגם עם זה אני לא אעשה כלום, כי מה אכפת לי מאדם רנדומלי לי שפגע ברכב שלי?! מה אני צריכה להוכיח לו? כלום. חוץ מזה שהוא האשם ואני לא.

העזר קיבל חיסון למרות שהוא לא כל כך רצה, אבל שכנעתי אותו שכדאי וזה יקל עליו אחרי זה ( למי ששמע על יוזמת הדרכון הירוק למתחסנים). קיבלתי עוד קידום רציני בעבודה וזה מאתגר בטירוף. אחריות ויחס שונה ואולי גם הטבות אבל פוליטיקה מסריחה של גדולים, שלפעמים כבר בא לי לחזור למה שהיה קודם. לחזור קצת לשקט, לביטחון, לאנשים המסוימים שרואים בי דוגמה וסמל הערכה, ואז לחזור לכיתה של הגדולים ולסתום לכולם את הפה. עם מסקינג טייפ.

יש לי מנוי לספריה ובכל שבוע שלושה ספרים נוחתים אצלי בבית (העזר המתוק הזה מזמין ומביא ומחזיר) אם יש לכם המלצות, תתקבלנה בברכה.

אוהבת את זה שהבית שקט עכשו, הסטודנט מולי לומד בסלון מתרגל ומתרגל, הילדים במיטה נמים, אולי גבוהים בעוד ס"מ או שניים, אני אחרי יום עבודה מפרך,אבל מה 'כפת? הדלת סגורה נעולה ומוברחת, אוהבת את המשפחה שלי בסגר, בבידוד. קרוב קרוב אליי.