את יודעת כואב לי הגב מאד, אומר לי הקטן עם העיניים הענקיות שלו (דקה אחרי שהוא השתחל לי למיטה, למרות האיסור הגמור)
מה אתה סבתא זקנה? אני שואלת בפליאה
לפעמים לילדים יש דברים יותר מסובכים מהמבוגרים? את יודעת למה? כך הוא במבט חולמני.
יכול לכאוב להם הגב, הוא משתהה וחושב עוד קצת, הם יכולים לגעת בחשמל בלי רשות ויכאב להם. הם יכולים לגעת בטעות בתנור ולהישרף. את יודעת למה זה קורה להם? כי הם בטעות נוגעים בכפתורים ואז הם לא זוכרים איך מכבים.
הם יכולים לקחת ממתקים בלי רשות ויכאב להם השיניים
הם יכולים להיחתך כשהם רוצים מלפפון מהמקרר…
יכול לעוף עליהם פיג'מות בטעות ( וקצות שפתיו נמתחות בחיוך קונדסי בודקות אם אני עדיין מאזינה לו)

לזוז
זרוקה על ארגז של פוקס הום (עשיתי הזמנה גדולה של כל הדברים שרציתי מלא זמן לכבוד יום הולדתי, ונהניתי מהנחה על הנחה) הגוף שלי כבר יומיים כואב. הגב. הראש. הידיים. הבטן. בא לי להקיא (סוף חודש שלישי, אולי משהו ישתפר)
העזר נמצא בדירה שטרם עזבנו מארגן את כל הדברים האחרונים שתמיד נזרקים לאשפתון. ההובלה מאחרת בשעתיים (לא בא לו למוביל על השמש הירושלמית) הילדים אצל החמות. חצי חצי.חצי מתגעגעים חצי חווים חופש גדול.
אין בי כוח לשמוח על השינוי.
מולי המנוף טוען ופורק עוד חומרי בניה לבתים של אחרים, עם הריצוף שהם אהבו והמטבח שהם עיצבו, והעציץ והתאורה בדיוק כמו שהתחשק להם.. בעצם זה כבר לא קשור למנוף.
בא לי כבר את הבית שלי. להפסיק להסתובב בעולם בין דירות מתכלות. לחוות גבולות אנושיים עם בעלי דירות מסוגים שונים. בא לי נחלה נחמדה ורגועה,בטוחה ואוהבת.

איך מגיעים אליה? אני ממש מקווה שזה לא עוד הרבה זמן ולא כשנגיע לרגבי עפר.
לא סתם אומרים שדירה נאה היא אחד הדברים שמרחיבין דעתו של אדם. הדירה הקודמת נטולת המרפסת-מזגן היתה קטנה ונעימה, ולרוב אהבתי להיות בה. השכנים טובים. הצמחייה מרגיעה והילדים בטוחים. אבל בזו החדשה חלון בכל חדר ותוספת המטראז רווח נשימה ,אור ואוויר וקצת ירוק של הגן ממול-מרחיבין דעתי. אמנם אני צריכה עוד לחשוב כיצד אצליח לתחזק אותה בסטנדרטים שלי, כשהדירה גדולה זה כבר קשה יותר.
למה אתגעגע? להרבה. עדיף לא לחשוב על זה כרגע.
מותשת. חצי חצי. בא לי קוקילידה אבל החשקים יעברו והקילוגרמים רק אחרי הרבה עבודה… ויש שמלה לאירוע שאני צריכה להשתחל אליה ולהסתיר בטן קטנה עם עובר.. . אז נרגע עם הקוקילידה.

כאן ועכשו

אז אני כבר באמצע שישי, הלילות רדופי חלומות, רובם סיוטים. חלק מתופעות הלוואי של ההריון.

הסטודנט לומד ולומד ולומד ואני בסוף ערב על ספת איקאה נחמדה,מנסה לאסוף את שאריות האנרגיה לפני שיעור האירובי.

תשמעו משהו מצחיק, אנחנו נשואים כבר שמונה שנים שבהן רקדתי לא פעם ולא פעמיים, עם עצמי , עם הילדים, וקל וחומר עם הסטודנט. זה לא דבר חדש שאני אוהבת לרקוד. אבל מאז דרכה כף רגלי בחוג האירובי והראיתי לסטודנט כמה מהריקודים עלה ערכי בעיניו, לפתע הוא גילה רקדנית מקצועית…מה שכוריאוגרפיה יכולה לעשות לאדם ממוצע 🙂

תהיו טובים

שבור לי הלב, מרוסק לרסיסים, הכל מפוזר שם בין החדרים.

ועל אף החורים והסדקים שבו, אני מרגישה מוצפת.

עוד לא עיכלתי את מירון קפץ עלינו רוגזו של חמאס.
אסון מירון.
להבדיל מאחרים שטרחו להסביר בריש גלי את משנתם מדוע אסון זה הוא לא אסונם. האסון הזה לגמרי שלי. אבידות יקרות שכואבות לי עדיין…אסונו של עם ישראל הוא אסוני.

בכלל לא משנה שאני לא מסוגלת לנסוע למירון בכל שנה בגלל הצפיפות, זה בכלל לא משנה שיש שם מליון ואחת זרמים של יהודים טובים שאני בכלל לא איתם בדעה. האסון הזה שלי.

משנה שיהודים שרצו להתפלל, להתקרב, להתחבר ואולי גם לחגוג…אבדו לנו שם.
רציתי לעכל, קצת להתאבל, להסביר לילדים מה זה שעם ישראל מפסיד 45 איש בערב נורא אחד…רציתי לנחם את המשפחות, רציתי לחזק את עצמי…
ביום שישי לא הצלחתי לתפקד, היינו אמורים ליסוע, לא יכולתי לארוז מזוודה.לא עבדו לי הידיים…גם כוחו של הרגל ודחיפותה של השבת לא הניעו אותי.
פרצופי הנעדרים נחרטו לי לעד ולעולמי עולמים, זיהיתי אותם בסרטונים המחרידים שהופצו ברשתות ושנאתי כל רגע כשהבנתי שהם לא יימצאו בחיים. בכינו ביחד, אני והעזר על הצער והסבל של הנפטרים עד שיצאה נשמתם, של משפחותיהם שלעד תחסר להם פיסת החיים הזו.
קיבלתי על עצמי קבלה שעד היום הזנחתי(עקב אכילס שלי) משהו זז בי, לוח טקטוני של צער.

ואז הלב שוב נטרף, הקצב שלו נדפק.
אזעקה.
לא יודעת למי לדאוג קודם. לסבתא שיושבת לה לבד עם החדשות, להורים שחזרו שוב למעגל האבטלה, לילדים שלי כשהם במוסדות, או כשאנחנו בבית בלי ממד/מקלט ושכנים שלא ממש אוהבים אותנו בימים אלו.
לבעלי שחוזר מאוחר בלילות עם תחנות אוטובוס/רכבת לא נעימות בכלל.
לחמותי שלא שומעת חלק מהאזעקות, לדודים במרכז שרצים מהתרעה להתרעה, לדרומים שלא חיים כבר שנים רבות מידי, לאחותי אחרי לידה שחיה בפחד מתמיד…
התעוררנו בחמש וחצי בבוקר לקול צעקות המון ערבי זועם, מתלהם,פרוע. ונשברתי.
רציתי לברוח ולא היה לי לאן, אין לי ארץ אחרת, אפילו לא פיסת עיר שלווה להחלפה.
לא יודעת איפה להניח את עצמי, איך להרגע…חוץ משגרה שגרה שגרה. מפחדת שתידפק לי הקופסה.
אגב, נפל ההריון. אולי יותר מידיי מעמסה.

מכירים את הסלוגן המפוקפק הזה? במבט ראשון הוא מבטיח מאד, מבטיח לנו את החיים שהיו לנו לפני, את השמחה, את השחרור, את האוויר. במבט שני הוא ממש דוחק בך לרוץ, לקום ולעשות מעשה, להושיט את ידך לאח שינעץ בך את מחט פייזר הנחמדת לשניה או שתיים.

אז כן… התחסנתי.שתי מנות. הראשונה חלפה כלא כלום. השניה עדיין מעוותת לי את המציאות. ביומיים האחרונים יש לי כאבי ראש וחולשה כללית שלא חויתי מאז ההריון האחרון (4 שנים , למתענינים) ואני חייב לציין שממש לא הייתי בטוחה בחיסון הזה אבל, כאילו איזו ברירה יש לי?? גם ככה כמעט שנה אנחנו בטרפת, אנחנו מאלה ששמרנו מאד. גם כשולם חלו סביבנו שמרנו ונשמרו ואכן לא חלינו. אבל…ראיתי שזה לא ייגמר. וכשנפתחה האופציה לגילאי 30 ומטה שרכתי רגליי בייאוש למתחם החיסונים.

זה לא שאני נגד החיסונים, אני ממש לא מבינה בזה כדי לסתור את יעילותו, נכונותו..אבל הכל אפוף בחוסר ידיעה, בפוליטיקה מסובכת להחריד שלא מגדילה את האמון שלי במערכת.

לא רואה אף אחד מסביבי שחזר לחיים, גם אלו שחלו וגם אלו שהתחסנו נמצאים באותה שלולית תובענית.

אני לא רוצה לחזור למה שהיה פעם, זה כבר כל כך רחוק ולא רלוונטי, אבל אפשר בבקשה אולי להתחיל דף חדש?? דף חדש עם הפוליטיקה המסריחה הזו. דף חדש עם האופן בו יתייחסו אליי בכל בוקר בכניסה למתחם החיסונים בו אני עובדת , לא כאילו אני עוד איזה דוסית שמנסה לגנוב את התור כאחרונת ההגונות?! דף חדש עם המשפחה שתרצה להפגש ולבקר קצת מידי פעם? דף חדש עם הבריאות, לא עוד מחלקה אונקולוגית. דף חדש עם רשות המסים- נעים מאד- פתחתי עסק עצמאי. דף חדש חדש חדש , נקי. עם טיולי טבע, וקצת מסעדות, ואנשים שמחייכים אחד לשני ברחוב.

התחסנתי, אבל משום מה תמיד כשאני פה זה לא הצד החזק שאני מציגה.

יום חמישי ואין לי כוח לבשל או לנקות רק שומעת שירים לנפש, מקרצפת לעצמי ת'לב.

העזר המתוק נסע להיפגש עם חברים, כן כן פעם ראשונה מזה עידנים, מקווה שיהנה.

הילדים כבר במיטות, לא נראה לי שהעולם שלהם מתהפך, ברוך השם הצלחנו להשאיר הם קרקע יציבה , ואווירה שמחה בבית.

הקורונה סוגרת עוד מעט עשרה חודשים אצלי.

מעבר לסגרים הרופפים,ההדוקים, העבודה מהבית, ואז מהמשרד,סגירת מוסדות החינוך ואז פתיחה חלקית בלי צהרון, העובדה שבעלי סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת סלון-מטבח ללא אופציה להרחבה, הצהרות הבריאות, המדחום, המסיכה,הסיבים המעצבנים שיוצאים ממנה כשהיא בחבילה של 50 ב25 שקלים, מעבר לזה…

שבוע שעבר נכנסתי פעם ראשונה לבידוד,יחד עם הבן שלי. המשטרה התקשרה לוודא שאני בבית שזה ממש הצחיק אותי…כל עם ישראל בעבודה או בים, או במקום נחמד אחר, נחלה ובנה הקט נמצאים בבית כשומרי חוק וסדר, אבל נחלה מקבלת טלפון. כאילו מה יעזור הטלפון וכאילו אין עוד עם שלם שיש לאכוף איתו סגר.מפה לשם, כבר עשרה חודשים שלא התארחתי בשום מקום (אוהבת את הבית שלי) אבל זו מציאות מוזרה, אמא ואבא נהיו ספורטיביים להחריד, את אחיות שלי אני רואה פעם ב… ( שנות דור) סבא וסבתא פתאום נהיו ממש קרובים, אני מקפידה להתקשר אליהם ואני ממש נהנית מזה.עשיתי ירידה מטורפת במשקל, בתקופה שעבדתי מהבית יצאתי בכל בוקר להליכה /ריצה והדבר השפיע מאד לטובה. ואז חזרתי למשרד ואיבדתי את זה. וזה מתסכל…אני אוכלת בדיוק אותו הדבר אבל הפקטור זה הפעילות הגופנית שאני מאד אוהבת וגם עושה לי טוב, אבל אני לא מצליחה לשלב אותה בשעות הערב כי אני כבר גמורה ומותשת

אני מתחילה צעדים ראשונים בעצמאות ומקווה להצליח. אני לא מרחיבה בנושא כי זה מכניס לי פחדים לראש, וגם שאם יש לי תובנות אני צריכה לתמלל אותם בדף של העסק ולא כאן, שק הרגשות החבוט שלי.ואם כבר חבוט, הרכב שלי חבוט קשות. כשנסעתי לבדיקת קורונה (בעקבות הבידוד שנכנסתי אליו) מישהו שהגיע מולי פגע בי (ברכב) ואני כל כך מתוסכלת מהדרכים שהוא נוקט בהם כדי להוציא אותי אשמה ש…ש…אין לי כבר מילים. הוא איים והפחיד , ואז ניסה לתרץ את קושי התקופה ברגש כדי להוריד אותי מהעניין, וכבר לא אכפת לי מכלום, לא מהרכב החבוט ולא מביטוח ולא ממנו, רק מהעובדה שאני שונאת שחושבים שאני טיפשה או לא מבינה. וגם עם זה אני לא אעשה כלום, כי מה אכפת לי מאדם רנדומלי לי שפגע ברכב שלי?! מה אני צריכה להוכיח לו? כלום. חוץ מזה שהוא האשם ואני לא.

העזר קיבל חיסון למרות שהוא לא כל כך רצה, אבל שכנעתי אותו שכדאי וזה יקל עליו אחרי זה ( למי ששמע על יוזמת הדרכון הירוק למתחסנים). קיבלתי עוד קידום רציני בעבודה וזה מאתגר בטירוף. אחריות ויחס שונה ואולי גם הטבות אבל פוליטיקה מסריחה של גדולים, שלפעמים כבר בא לי לחזור למה שהיה קודם. לחזור קצת לשקט, לביטחון, לאנשים המסוימים שרואים בי דוגמה וסמל הערכה, ואז לחזור לכיתה של הגדולים ולסתום לכולם את הפה. עם מסקינג טייפ.

יש לי מנוי לספריה ובכל שבוע שלושה ספרים נוחתים אצלי בבית (העזר המתוק הזה מזמין ומביא ומחזיר) אם יש לכם המלצות, תתקבלנה בברכה.

אוהבת את זה שהבית שקט עכשו, הסטודנט מולי לומד בסלון מתרגל ומתרגל, הילדים במיטה נמים, אולי גבוהים בעוד ס"מ או שניים, אני אחרי יום עבודה מפרך,אבל מה 'כפת? הדלת סגורה נעולה ומוברחת, אוהבת את המשפחה שלי בסגר, בבידוד. קרוב קרוב אליי.

קר לי בלילה והתריס פתוח, אבל כשסוגרים אותו הבל הנשימות מחניק לי מידי.
אז אני שמה לי מטפחת בגוון סמוק שקיפלתי לרצועה ועטפתי סביב ראשי בקשירה אופנתית למדי (אל תשאלו, אני דווקא חזקה במטפחות) והאזניים תחובות היטב שם בפנים.
שמיכה דקיקה מכסה את כולי וכבר לא קר לי. כך אני נרדמת תחובה ומכוסה ומצונפת

בבוקר אני מעלה את התריס לרווחה, כדי לאוורר את הבל הנשימות, וכדי לקבל את הנשמה החדשה שבי.
האוזניים והגרון מודלקים, נעים מאד.מאד נעים.

מי בכלל סגר את התריס?!