תריס

קר לי בלילה והתריס פתוח, אבל כשסוגרים אותו הבל הנשימות מחניק לי מידי.
אז אני שמה לי מטפחת בגוון סמוק שקיפלתי לרצועה ועטפתי סביב ראשי בקשירה אופנתית למדי (אל תשאלו, אני דווקא חזקה במטפחות) והאזניים תחובות היטב שם בפנים.
שמיכה דקיקה מכסה את כולי וכבר לא קר לי. כך אני נרדמת תחובה ומכוסה ומצונפת

בבוקר אני מעלה את התריס לרווחה, כדי לאוורר את הבל הנשימות, וכדי לקבל את הנשמה החדשה שבי.
האוזניים והגרון מודלקים, נעים מאד.מאד נעים.

מי בכלל סגר את התריס?!

פרחים ושושנים

מזל טוב לי

מזל על הבעל

מזל על הילדים

מזל על המשפחה הנפלאה והטובה

מזל על הבריאות

מזל על העבודה

מזל על הפרנסה

מזל טוב

שבת שלום ומבורכת

 

 

יום אחד, אחרי גלי הקורונה המתפרצים שמחליפים לנו בעזות את גלי הים של אוגוסט,ויום אחד לכשאפנה, אולי אצליח להתמסר לבלוג באמת.

 

 

 

 

 

נשימה נשימה

הצלעות כואבות לי מהאימון, הראש כואב לי מהמחסור בקפה. והלב שלי מתפוצץ מדאגה.

לפני יומיים פשוט קרסתי מהעומס מהלחץ, מכל הטירוף שלא עוזב אותי. אני מרגישה לבד למרות שאנחו ביחד, לבד עם המחשבות והדאגות הקטנות, היומיומיות והלא חשובות. כמו הכסף הקטן לספרים של שנת הלימוד הבאה, הצהרות הבריאות היומיות יחד עם מדידת החום, הסנוודיצים שיהיו מזינים, והבגדים שיהיו נקיים שיריחו טוב ויראו טוב, וההסעות הזוועתיות בבקרים, עם כביש בגין הארור הזה. שכל יום יש בו תאונה אחרת, ואז התעסוקה, והעבודה, שאני צריכה לתגבר שלש עובדות בחופשת לידה, תוך כדי דאגה למשפחה, עם עוד עדכון על מצב הטיפול ו….לשרוד צהריים לבד, מקלחות לבד, שברי געגועים לבד לבד לבד.

אמרנו שאנחנו ביחד בזה, אבל בסוף כל אחד נמצא במקום אחר, לבד וקשוח.

ההתמודדות שלו בעשייה בלתי פוסקת ושלי גם, רק שאני מרגישה במלחמה. יורים עליי ואני לא מצליחה להסתיר את הפנים, אני רצה דוהרת, ביום וגם בערב וקורסת בלי שליטה בלילות.

מהעבודה התקשרו והתקשרו והתקשרו…ולא יכולתי לענות. לא הייתי מסוגלת ללחוץ על המסך ולהגיב ,לא נשאר לי אויר בריאות.

אני משחררת את העזר לתמוך במקום אחר שצריכים אותו ואני יודעת שזה הדבר הנכון והמתבקש, אבל זה לא קל ,לא לי ולא לו.

ועכשו, נושמת לאט ובכבדות וזה אפילו לא קשור לקורונה  ולזה שהמדינה הולכת ומתפגרת…לזה שכולם הולכים מפה אחד אחד, זונחים את האחריות, רק מדברים ולא עושים. ארץ אוכלת יושביה?! אולי זה האנשים שנמצאים בראשה, קורעים לאזרח הקטנטן את הצורה אבל ממשיכים לשבת על סלתה ושמנה.

טוב, אני אנשום שוב, כי גם כך אני שונאת פוליטיקה ולא מאמינה בה או לה.

שבת של שלום

 

 

 

סופסוף ספה

מזל טוב לנו, יש ספה חדשה
מעכשו אפשר לריב ריבים רציניים יותר, ריבים קשוחים כאלו ששולחים את השני לישון על הספה. לחשוב על מה שהוא עשה…
יש לאן לברוח, לא חייבים להשלים דווקא היום. זה בסדר לגרור את השתיקה הרועמת למחר…
רק חבל שאין לנו זמן לריב 🙂

ועכשו ברצינות, קניתי צבע לקיר שמאחורי הספה , לייפות ולייחד את האזור המארח בבית. לחבר את גווני הצבעים לשפה משותפת ושלי.

ויש גם מטרה נעלה, לצלם ולשמור כתוכן לאתר המקצועי שאקים יום אחד.

שעת הדחק

לא יודעת מה תפס אותי השנה, אולי החיסרון, אי הוודאות, הקורונה, הסרטן, אולי הדאגות וקצת הבדידות המתארכת בערבים…
מצאתי את עצמי בערב ל"ג בעומר מתגעגעת.
מתגעגעת לרעש ולבלגן שמח.
לנסיעה הארוכה בלי עצירה
לתפילה רותחת מעומק הלב,
לשמחה מתפרצת שמחברת אותך לטוב, שמבטיחה לך שיהיה טוב יותר, שמטעינה אותך בכוחות.
זה מזכיר לי את התקופות שהיו מלאות רק בעשייה, לא היה זמן לנשום, רק לנוע לנוע ולנוע שוב ואני מבינה כמה עשייה בונה שמחה, כמה שמחה מחייה. כמה הכבדות והלאות הזו מחריבות כל חלקה טובה בנפש.
לא הייתי הרבה במירון, בטח לא בל"ג בעומר עצמו, זו חוויה עוצמתית שהאופי שלי לא מסוגל להכיל בקביעות.
זה המוני לי מידי, וצפוף לי מידי והרבה פעמים הרגשתי שהמטרה חבויה בים התפאורה. אבל החסרון הנוכחי הבליט לי את החיובי להציף לי את הגעגוע.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק

בא לי

לימס לשלולית

להתפזר לתלולית

להסחף בשטף

להתפזר בחטף

להרפות, לפרוש ידיים, לצוף על הגב…

להיות או לחדול?

בדיוק כך זה מרגיש

להושיט זרועות לעזרה, אבל בעצם אין שם איש.

ימים ארוכים מידי ובודדים מידי וחוסר רצון לנסות להביע את עצמי במילים…כי בעצם בשביל מי.

בשבילו ובשבילם אני (כמעט)  תמיד חזקה, ולעצמי נמאס מזה.

קצת להתרפק להתפרק, מה 'כפת לי שזו חולשה.

כזו אני ודי.

לא רוצה לסכם, לא רוצה לחתום באופטימיות

ככה בא לי וזהו