סופסוף ספה

מזל טוב לנו, יש ספה חדשה
מעכשו אפשר לריב ריבים רציניים יותר, ריבים קשוחים כאלו ששולחים את השני לישון על הספה. לחשוב על מה שהוא עשה…
יש לאן לברוח, לא חייבים להשלים דווקא היום. זה בסדר לגרור את השתיקה הרועמת למחר…
רק חבל שאין לנו זמן לריב 🙂

ועכשו ברצינות, קניתי צבע לקיר שמאחורי הספה , לייפות ולייחד את האזור המארח בבית. לחבר את גווני הצבעים לשפה משותפת ושלי.

ויש גם מטרה נעלה, לצלם ולשמור כתוכן לאתר המקצועי שאקים יום אחד.

שעת הדחק

לא יודעת מה תפס אותי השנה, אולי החיסרון, אי הוודאות, הקורונה, הסרטן, אולי הדאגות וקצת הבדידות המתארכת בערבים…
מצאתי את עצמי בערב ל"ג בעומר מתגעגעת.
מתגעגעת לרעש ולבלגן שמח.
לנסיעה הארוכה בלי עצירה
לתפילה רותחת מעומק הלב,
לשמחה מתפרצת שמחברת אותך לטוב, שמבטיחה לך שיהיה טוב יותר, שמטעינה אותך בכוחות.
זה מזכיר לי את התקופות שהיו מלאות רק בעשייה, לא היה זמן לנשום, רק לנוע לנוע ולנוע שוב ואני מבינה כמה עשייה בונה שמחה, כמה שמחה מחייה. כמה הכבדות והלאות הזו מחריבות כל חלקה טובה בנפש.
לא הייתי הרבה במירון, בטח לא בל"ג בעומר עצמו, זו חוויה עוצמתית שהאופי שלי לא מסוגל להכיל בקביעות.
זה המוני לי מידי, וצפוף לי מידי והרבה פעמים הרגשתי שהמטרה חבויה בים התפאורה. אבל החסרון הנוכחי הבליט לי את החיובי להציף לי את הגעגוע.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק

בא לי

לימס לשלולית

להתפזר לתלולית

להסחף בשטף

להתפזר בחטף

להרפות, לפרוש ידיים, לצוף על הגב…

להיות או לחדול?

בדיוק כך זה מרגיש

להושיט זרועות לעזרה, אבל בעצם אין שם איש.

ימים ארוכים מידי ובודדים מידי וחוסר רצון לנסות להביע את עצמי במילים…כי בעצם בשביל מי.

בשבילו ובשבילם אני (כמעט)  תמיד חזקה, ולעצמי נמאס מזה.

קצת להתרפק להתפרק, מה 'כפת לי שזו חולשה.

כזו אני ודי.

לא רוצה לסכם, לא רוצה לחתום באופטימיות

ככה בא לי וזהו

 

 

 

 

 

 

תסמינים

אני כבר לא יודעת אם מותר לי להגיד שאני עייפה כואב לי הראש, וקצת מנוזל לי האף. (הכל בגלל מוקי שהופיע פה ביום העצמאות והוציא אותי מהמיטה אחרי מקלחת, עם שמלה דקיקה)

בכל בוקר בכניסה לעבודה מודדים לי את החום, משהו שלא עשיתי מגיל שמונה בערך. יום אחד שאלתי את השומר בכניסה אם כבר אז כבר…"תגיד…מה יצא?!" והוא המהם לתוך המסיכה שלו…"אה…המממ…אה?!?" והדליק שוב את המדחום, לוודא שאכן איני לוקה בתסמין חום.

אני אוהבת את המסיכה הכירורגית, אני מרגישה שהאלרגיה השנה יותר מתונה, ואולי זה כי אני בקושי בחוץ. מסיכת הבד לעומת זאת גורמת לי אחרי חצי שעה לעלפון חושים מוזר.

השב"כ איכן את כולנו ומהלך עליי אימים, ממש לא מתחשק לי בידוד במלון קורונה, המלון מפחיד יותר מהבידוד. שונאת מצעים של מלונות, וחדרי אוכל המוניים.

תגידו, אם אני רוצה חיבוק מאמא זה בעייתי? השב"כ מסמן אותי לנצח?! איך זה עובד?

ואיך זה שיש כאלו שנוסעים לשבתות כולל ליל הסדר, למרות הסגרים,עוצרים וכדומה, יוצאים ושבים, כאילו כלום. איפה השב"כ במקרים האלו? איפה הרחפן המאיים שמוודא שמבודדי בית לא מפרים את צו הבידוד?

איכשהו תמיד כשאני לבד באוטו, עוצר אותי שוטר שואל לפשר מעשיי (עבודה!!! לעזאזל עם זה. לאן יוצאת אישה בשבע בבוקר וחוזרת בשלוש וחצי??? וחוץ מזה תאכן  את הטלפון שלי ותגלה שלא הוצאתי חוטמי לשום מקום אחר חוץ מזה)

הציניות שלי החריפה לאחרונה אבל זה לא תסמין או משהו, נכון?!

 

משחק הזכרון

יצאתי באחד הערבים לגיחה קצרה, עברתי את הכניסה ודילגתי את שלושת המדרגות תוך כדי שאני נזכרת שלא שאלתי את בעלי איפה הוא החנה את האוטו, בחשיכה פניתי שמאלה, לחצתי על השלט בסימון המנעול הפתוח, משכתי את הידית, ו…שום דבר לא קרה.  ניסיתי שוב והתחלתי לחשוש ששוב פעם מישהו התעסק עם האוטו ושבר את המנעול. ואז ראיתי שהחלונות פתוחים במקצת, דבר שאינו אופייני לבעלי.

לקחתי עוד חצי נשימה והבנתי שאני מנסה לפרוץ רכב שלא שלי, בזוית העין קלטתי את האוטו שלנו מחכה לי בנחת.

לא נעים, שני שכנים מהבניין ראו אותי, לא ברור אם קלטו את הסיטואציה.

אולי זה קשור לשערות הכסף שצמחו לתפארת?

שגרע

שום דבר לא דומה לשגרה, אפילו לא חיקוי שלה. אין למי לפנות,אין עם מי לדבר ולהסביר שהמצב הזה פסיכו-פסיכי לגמרי. כל יום יש משהו  אחר שכמעט שובר את גב הגמל. וכל יום ניצלים בעור שינינו. ארגנתי שמרטפות לילדים, כולל אוכל ותעסוקה, ושנינו רצים כמו משוגעים לעבודה,להביא פרנסה, להחזיק את הראש מעל המים, לאסוף את הילדים, להתייחס ולאהוב, להעניק להם משענת ובטחון, אבל אף אחד לא נותן לנו את זה. אני שומעת על כאלו שמפרים את הכללים, אותם כללים שאני מקיזה דמי עליהם. וזה מרתיח אותי. בא לי לחזור לבית, להשתבלל.

ולא לצאת עד אחרי המבול.

ואני יודעת שכמעט לכולם קשה, כולם מתמודדים, אבל אין את הביחד, והקרבה חסרה, וזה קצת כמו צרת רבים נחמת שוטים

ימים קשים עוברים עליי, ואולי זה רק היום, שחור לי מידי.