תסמינים

אני כבר לא יודעת אם מותר לי להגיד שאני עייפה כואב לי הראש, וקצת מנוזל לי האף. (הכל בגלל מוקי שהופיע פה ביום העצמאות והוציא אותי מהמיטה אחרי מקלחת, עם שמלה דקיקה)

בכל בוקר בכניסה לעבודה מודדים לי את החום, משהו שלא עשיתי מגיל שמונה בערך. יום אחד שאלתי את השומר בכניסה אם כבר אז כבר…"תגיד…מה יצא?!" והוא המהם לתוך המסיכה שלו…"אה…המממ…אה?!?" והדליק שוב את המדחום, לוודא שאכן איני לוקה בתסמין חום.

אני אוהבת את המסיכה הכירורגית, אני מרגישה שהאלרגיה השנה יותר מתונה, ואולי זה כי אני בקושי בחוץ. מסיכת הבד לעומת זאת גורמת לי אחרי חצי שעה לעלפון חושים מוזר.

השב"כ איכן את כולנו ומהלך עליי אימים, ממש לא מתחשק לי בידוד במלון קורונה, המלון מפחיד יותר מהבידוד. שונאת מצעים של מלונות, וחדרי אוכל המוניים.

תגידו, אם אני רוצה חיבוק מאמא זה בעייתי? השב"כ מסמן אותי לנצח?! איך זה עובד?

ואיך זה שיש כאלו שנוסעים לשבתות כולל ליל הסדר, למרות הסגרים,עוצרים וכדומה, יוצאים ושבים, כאילו כלום. איפה השב"כ במקרים האלו? איפה הרחפן המאיים שמוודא שמבודדי בית לא מפרים את צו הבידוד?

איכשהו תמיד כשאני לבד באוטו, עוצר אותי שוטר שואל לפשר מעשיי (עבודה!!! לעזאזל עם זה. לאן יוצאת אישה בשבע בבוקר וחוזרת בשלוש וחצי??? וחוץ מזה תאכן  את הטלפון שלי ותגלה שלא הוצאתי חוטמי לשום מקום אחר חוץ מזה)

הציניות שלי החריפה לאחרונה אבל זה לא תסמין או משהו, נכון?!

 

משחק הזכרון

יצאתי באחד הערבים לגיחה קצרה, עברתי את הכניסה ודילגתי את שלושת המדרגות תוך כדי שאני נזכרת שלא שאלתי את בעלי איפה הוא החנה את האוטו, בחשיכה פניתי שמאלה, לחצתי על השלט בסימון המנעול הפתוח, משכתי את הידית, ו…שום דבר לא קרה.  ניסיתי שוב והתחלתי לחשוש ששוב פעם מישהו התעסק עם האוטו ושבר את המנעול. ואז ראיתי שהחלונות פתוחים במקצת, דבר שאינו אופייני לבעלי.

לקחתי עוד חצי נשימה והבנתי שאני מנסה לפרוץ רכב שלא שלי, בזוית העין קלטתי את האוטו שלנו מחכה לי בנחת.

לא נעים, שני שכנים מהבניין ראו אותי, לא ברור אם קלטו את הסיטואציה.

אולי זה קשור לשערות הכסף שצמחו לתפארת?

שגרע

שום דבר לא דומה לשגרה, אפילו לא חיקוי שלה. אין למי לפנות,אין עם מי לדבר ולהסביר שהמצב הזה פסיכו-פסיכי לגמרי. כל יום יש משהו  אחר שכמעט שובר את גב הגמל. וכל יום ניצלים בעור שינינו. ארגנתי שמרטפות לילדים, כולל אוכל ותעסוקה, ושנינו רצים כמו משוגעים לעבודה,להביא פרנסה, להחזיק את הראש מעל המים, לאסוף את הילדים, להתייחס ולאהוב, להעניק להם משענת ובטחון, אבל אף אחד לא נותן לנו את זה. אני שומעת על כאלו שמפרים את הכללים, אותם כללים שאני מקיזה דמי עליהם. וזה מרתיח אותי. בא לי לחזור לבית, להשתבלל.

ולא לצאת עד אחרי המבול.

ואני יודעת שכמעט לכולם קשה, כולם מתמודדים, אבל אין את הביחד, והקרבה חסרה, וזה קצת כמו צרת רבים נחמת שוטים

ימים קשים עוברים עליי, ואולי זה רק היום, שחור לי מידי.

 

תנוח

מלאך המוות מטייל בחוץ,מחויך. אנחנו כלואים בבית דאוגים.

הדרכים שלו להפחיד אותנו כל כך משוכללות, שאפילו המילה סרטן כבר לא מפחידה.

נמאס לי מביופסות, מכימותרפיה, גידולים, תחפש לך משפחה אחרת. אצלנו היית מספיק.

הגיע הזמן שתנוח. תרגיע.

 

מי אמר חוסר וודאות ולא קיבל?!

התכנית למחר: לצאת מביתי מבצרי ולעבוד במשרד. זה מה שהצהרתי כבר מיום שישי. ועכשו תוקף אותי הפחד שמא עכשו אדבק, ושמא עכשו דברים יידרדרו. הרצון הברור לחזור לשגרה ולנורמליות מאבדים אחיזה פתאום.

קרוב משפחה משמעותי שלנו מצוי בקבוצת סיכון אמיתית. ובכל התקופה הזו, כשהיה לנו קשה,נזכרנו בו ובמחויבות שלנו כלפיו. ועכשו פועם לי המוח, אולי עכשו חס וחלילה נביא אליו את הנגיף.

מישהו אמר חוסר וודאות ולא קיבל?!

לא יודעת, האם להודות שיש לי עבודה ולהתייצב בה מאה אחוז, או לנסות לשמור על בידוד מסוים ולהמשיך לעבוד מהבית בתנאים לא תנאים? נשרוד את המשבר? איך נראה אחריו? מה עם הילדים?

הילד הקטן שלי שעוד מעט ימלאו לו שלוש מטריד את מנוחתי. קשה לו להתרגל לשינויים. והרעיון לחזור לגן מתחיל להבעית אותו- לא כי הוא לא אוהב אותו, הוא פשוט התרגל לשגרה עם אבא ואמא בחיק המשפחה, זה בעצם להתחיל שנה מחדש,להתרגל לגננת ולגן, ולעובדה שאבא ואמא הולכים לעבודה במקום להיות איתו ויחזרו בצהריים. זה נשמע חמור יותר ממה שאני מתארת, אבל זה עוד משברון שנאלץ לעבור בדרך אך השגרה.

הנסיכה שלי היחידה בבית שמראה סימני געגוע לגן, היא אמרהלי בקול חנוק שהיא ממש מתגעגעת לגן ולחברות, וראיתי אצלה דאגה מהבלתי ידוע. חכמה כבר אמרתי?!

והגדול? שיהיה בריא לא חסר לו כלום, הוא כבר יודע לקרוא, וערימת החוברות ללימוד ושינון לא מטרידות את מנוחתו, בבית הוא מלך המגנטיים והפאזל והאופניים, אין דיונים על שעת קימה או לינה.האוכל מגיע לפיו- בדרך כלל מה שהזמין. החברים לא חסרים לו בכהוא זה. מידי פעם האדרנלין מאיים להתפוצץ לו בגוף, אז אנחנו יוצאים ממוגנים לטיול רגלי קצר מעמוד חשמל למשנהו.

ויש עוד הרבה טרדות,חלקן מגוחכות, חלקן מצחיקות, חלקן כל כך מאיימות שעדיף לי לא להגות אותו על של שפתי.

שמעתי היום את זוג שכנים רבים בפעם השלישית השבוע.ריב רציני שגם הידיעה הברורה ששומעים אותם, כבר לא הזיזה להם, ריב אמיתי שעשה לי דמעות. וכל שנותר לי לקוות בשבילם שיעבור את המשבר הזה בשלום.

 

 

זיו איקונין

משמח אותי שהם אתה

משמח אותי שהם אני

והכי משמח אותי שהם פשוט עצמם,יצורים ייחודיים, עם רצון ואופי ודעה, פנים, וצורה השייכים להם בלבד.

 

*זיו איקונין- מראה הפנים.

כשנולד יוסף ליעקב נאמר עליו שדמותו דמתה לדמות יעקב,בכדי שלא יעלה צל של ספק כי בן זה הנולד לו לעת זקנתו של יעקב, אינו שלו.