אני בדיוק באמצע של הגלגל הענק. אבל אני לא יודעת מה הכיוון, האם אני בדרך לירידה תלולה מטורפת או שמא זו נקודת הזינוק שלי?!

יואווו הלב שלי מרגיש כמו אבן וכל הגוף שלי כאילו לא קיים. אני בלחץ אטומי.

הבוס הגדול הפיל עליי משימה ענקית. ענקית באמת.כי הוא מאמין שזה הכי טוב (לו, לחשבון הבנק שלו, לשם שלו, למוניטין….) ואני קצת בדרך להתחרפן.

כולם מסביב נואמים לי שזו ההזדמנות ומקפצה והזמן לגדול ולפרוח ולזהור.(בלה בלה) ועוד לא מצאתי מישהו אחד שיגידו לי רגע שאני באמת יכולה. כולם חושבים על המסביב, על טובות ההנאה, על הנתח שלהם בסיפור.

אני מקווה שיצליח, ואם לא,ע שלכל הפחות לא אתבזה.

אין לי כוחות נפש לפרט יותר מזה, כי זה מעלה לי את רמות הלחץ עוד יותר.

אולי מחר ארגיש אחרת.כרגע אני חושבת איך לנתק את עצמי מהעולם, מהצמרמורת וכו'

קטונתי כל כך

חושך ורק פנסי הרכב מאירים את השבילים. צמרמורת חולפת לי בגוף, שקט של בית קברות. שיירת הרכבים עוצרת בזה אחר זה ומדמימה מנועים.

רק הרכב הכחול דלתותיו פתוחות ולמרגלותיו דמות אישה קטנה עטופה ומוספדת.

מאה שנים עברו, בטח לא כך בהינף רגבי אדמה טריים.

נמלאו כל ימיה עד תום, עד כלות…

קור ירושלמי מצמית, והדמעות על הלחיים מקפיאות אותן יותר. אני רואה את אמא עצובה כל כך על הסבתא שאהבה והלכה לבלי שוב (אני כבר מעט רואה את התמונות שהיא מעבירה במוחה, אוגדת וצוררת זיכרונותיה ותלמודה) אני רואה את סבא שיש לו כבר נינים משלו, עצוב על יתמותו. כואב את חסרונה של אמו.

שאלו אותי איך אני. ולא ידעתי מה לומר. אני אותה אני, עם החיוך הנצחי, שום דבר לא טרגי, זהו דרך העולם וטיבו. ועדיין…נותר בי רושם עמוק של סוף.

אני לא צריכה ניחומים, אני רוצה תקווה- שבבוא יומי גם עליי ידברו בעיניים עורגות ולב הומה, שיזכרו לי את הטוב, שאספיק …שאספיק את הרוב.

אני יושבת בביתי, עולליי משחקים על רצפות הטראצו העתיקות (אם זה היה תלוי בי זה כבר היה מוחלף למשהו קצת יותר עדכני ופרקטי עם דרגת החלקה לפי תקן, או כל תו תקן אחר,חשוב או שולי, שאני נוברת בו למקצועי) ובידיהם משחק הרכבה חדשני למדעי, אפילו עתידני.

לפעמים אני בוהה בהם, מנסה להבין מה מחבר ביני לבינם. בין דורי לדורם (למרות שפער הגילאים ביננו עוד לא נחשב דור) ואין לי תשובה ברורה. ומה שנותר בי זה הדהוד הרגשה עמומה, החשש להיות פגת תוקף.

והחשש הזה מלווה אותי לא רק בהקשר של ילדיי, אלא גם בתחום המקצועי החברתי, אני תמיד חוששת להישאר אי שם מאחור כשרוב העולם מדביק את הקצב.

אני טיפוס מסתגל ואפשר לומר שאני חדה (קצת משוננת) ואולי בגלל זה אני כל כך מפחדת, שיגיע היום שהכל יכהה ולא אצליח לגשר על פערים של דורות, גילאים ותרבויות. וסתם אשאר לי לבד עם קצבת זקנה ומרצפות מבריקות וחדשניות שייגרמו לי להחליק על כל הראש.

אבל אני מתבוננת בהם בעוד מבט (עייף להחריד) ואני מחייכת לעצמי שאני זאת שמחברת אותם בין הג'ונגל של אתמול לטרפת של מחר, יוצרת להם אי של רגיעה עם מבצר של אהבה וחום. ולמרות שהכל עובר מהר כל כך, אנחנו נסתגל, ביחד ולחוד, ואני אהיה גם אחלה של סבתא בת שמונים, עם שם מודרני למדי שלא יהלום את סבתותי (חיריק בת') אבל אני רוצה על זה עם מחוות סבתאיות אחרות. מבטיחה. (בעזרת השם בלי נדר)

אה, אגב. סבתא שתדעי שאני מזה אוהבת אותך.

בואי שבת כלה נסוכה
הקיפי אותנו באור ושמחה
השרי בנו שלוותך
השפיעי לנו מברכתך
רק תבואי
בבת אחת מאפס לחמש מאות…הטעיני אותי, מלאי, הגדישי
לשאוף, ולנשוף, לחיות את הרגע
את העוגן והמרפא והמחברת בין כל חלקיקי משפחתי הצנועה. בואי
בואי בואי בואי

יש פינה שאני לא מצליחה לסגור, פצע ישן שלא מפסיק לדמם. או שמא נסגר ונפתח מחדש. ואני מנסה לעזור לעצמי להתרפא, בלי שברונות, בלי דיכאונות, בלי תרופות וכל השיט (סליחה)
תמיד פחדתי שאם יש מישהו שבכוחו לסדר לי את הלב, בכוחו לחרב לי אותו עד תום.
וכך אני, בוחרת בעצמי לפנות את כל הגרוטאות שבמגרש, להרכיב את חלקיקי הפזורים, ולרפא את עצמי לאט ובטוח.
אז בזמנו…נשארתי לבד, בסיפור שאני לא יודעת לקרוא, בתחושות שאני לא יודעת לפשט, ועם אבסורד שהיה גדול עליי בשמונה מידות.
מה החכמה?! אתה היית כבר בקיא ורגיל, ידעת להתמודד עם מישהי או שתיים, עם רגשות ואכזבות. ואני, עוד ניסיתי לתהות איך להחזיק את קצוות העולם, האמונה והמשפחה שלי בלי להיקרע.
אתה ידעת להגיד לי מילים שימיסו לי ת'לב, כבר ידעת איך להכהות את הכאב, הרגשת מהתחלה שאני שם בגללך. ואני עוד בכלל ניסיתי להבין למה.
אתה היית רחוק, פיזית, ורחוק מהרצון האמיתי שלי באותו זמן- שרק תישאר, שלא תשאיר אותי לבד עם האמונה המתרסקת, והמשפחה הכועסת, לא הבנת, או לא רצית להבין, או שלא יכולת. או שזה היה מעבר לכוחותיך. ולמרות שאני עצרתי הכל-

נקרעתי.

הכל נפל עלי. האמונה, והמשפחה והשמחה והתקווה. וכשכבר גדלתי מזה ודי, ופתחתי דף או שניים, הייתי מציצה קצת לאחור, לבדוק אם בכלל כאב לך, אם בכלל חיפשת אותי, ולא מצאתי שום רמז, וזה כאב, וגם ריפא, הכריח אותי להמשיך כמו סוס דוהר , בלי להזיז את הראש לצדדים, רק ישר ומהר בלי לעצור כלל.
וכשהכאב שלי העלה בי חום ומוגלה הייתי מציצה שוב כדי להתייסר ולזכור איך חיים, איך אוספים שוב אוויר לריאות, איך שואפים עוד חיות לדקה הבאה. ואז גדלתי וצמחתי ושמחתי בחלקי. באמת. ואתה היית תמונה דהויה של כאב ולקח ולימוד. ולפעמים היית מקור הגאווה שלי למה שהפכתי להיות.
עד שחזרת להופיע לי בחיים. קרוב, קצת הרבה יותר מידי, מן העבר של הכביש, חי חיים שדומים מאד לתמונה שציירנו לנו יחד, והמכחול הזה, פצע אותי שוב. הזכיר לי את השבר.
ניסיתי לברוח, להימלט, לקבור פניי, להיעלם, לא להיות, להידמות לצל. והתמוססתי.
עד שהחלטתי שנמחק לי מספיק מהזמן, ואת חיי אני ממשיכה, אולי מכח האינרציה, ואולי כי השגתי כבר הרבה, הוכחתי כבר רבות, לי , לאלוקיי, לאמונתי ולמשפחתי. אז ניסיתי שוב להלך בראש מורם ובשקט בשקט.
עכשו אני יודעת בוודאות, הסיפור שלנו נפגש לכמה עמודים , אפילו לא יודעת אם התפתחה לה עלילה. אבל שם זה נגמר, הסיפור שלך ממשיך בדרך אחת ושלי בדרך שונה. וזה שאתה גר מעבר לכביש, מבחינתי אתה עוד מדף בספרייה. לא שלי. של אלוהים. וגם אם פרק אחד או שניים עוד מלווה אותי בחיי, אני מברכת על כך, שאני חווה הכל בצורה הכי טובה, עם מישהו שנכון לי וטוב לי ואני נכונה לו וטובה לו.
וזה בסדר, שאראה אותך במדרכה ממול, או כשאתה יוצא מבית הכנסת בעודי מחכה לשלי. העולם הזה רחב לכולם. גם אם זה נראה שהכל פה מצטמצם. לפעמים יש שבר שאין לו מכנה משותף.