התכנית למחר: לצאת מביתי מבצרי ולעבוד במשרד. זה מה שהצהרתי כבר מיום שישי. ועכשו תוקף אותי הפחד שמא עכשו אדבק, ושמא עכשו דברים יידרדרו. הרצון הברור לחזור לשגרה ולנורמליות מאבדים אחיזה פתאום.
קרוב משפחה משמעותי שלנו מצוי בקבוצת סיכון אמיתית. ובכל התקופה הזו, כשהיה לנו קשה,נזכרנו בו ובמחויבות שלנו כלפיו. ועכשו פועם לי המוח, אולי עכשו חס וחלילה נביא אליו את הנגיף.
מישהו אמר חוסר וודאות ולא קיבל?!
לא יודעת, האם להודות שיש לי עבודה ולהתייצב בה מאה אחוז, או לנסות לשמור על בידוד מסוים ולהמשיך לעבוד מהבית בתנאים לא תנאים? נשרוד את המשבר? איך נראה אחריו? מה עם הילדים?
הילד הקטן שלי שעוד מעט ימלאו לו שלוש מטריד את מנוחתי. קשה לו להתרגל לשינויים. והרעיון לחזור לגן מתחיל להבעית אותו- לא כי הוא לא אוהב אותו, הוא פשוט התרגל לשגרה עם אבא ואמא בחיק המשפחה, זה בעצם להתחיל שנה מחדש,להתרגל לגננת ולגן, ולעובדה שאבא ואמא הולכים לעבודה במקום להיות איתו ויחזרו בצהריים. זה נשמע חמור יותר ממה שאני מתארת, אבל זה עוד משברון שנאלץ לעבור בדרך אך השגרה.
הנסיכה שלי היחידה בבית שמראה סימני געגוע לגן, היא אמרהלי בקול חנוק שהיא ממש מתגעגעת לגן ולחברות, וראיתי אצלה דאגה מהבלתי ידוע. חכמה כבר אמרתי?!
והגדול? שיהיה בריא לא חסר לו כלום, הוא כבר יודע לקרוא, וערימת החוברות ללימוד ושינון לא מטרידות את מנוחתו, בבית הוא מלך המגנטיים והפאזל והאופניים, אין דיונים על שעת קימה או לינה.האוכל מגיע לפיו- בדרך כלל מה שהזמין. החברים לא חסרים לו בכהוא זה. מידי פעם האדרנלין מאיים להתפוצץ לו בגוף, אז אנחנו יוצאים ממוגנים לטיול רגלי קצר מעמוד חשמל למשנהו.
ויש עוד הרבה טרדות,חלקן מגוחכות, חלקן מצחיקות, חלקן כל כך מאיימות שעדיף לי לא להגות אותו על של שפתי.
שמעתי היום את זוג שכנים רבים בפעם השלישית השבוע.ריב רציני שגם הידיעה הברורה ששומעים אותם, כבר לא הזיזה להם, ריב אמיתי שעשה לי דמעות. וכל שנותר לי לקוות בשבילם שיעבור את המשבר הזה בשלום.
נחלה 