את יודעת כואב לי הגב מאד, אומר לי הקטן עם העיניים הענקיות שלו (דקה אחרי שהוא השתחל לי למיטה, למרות האיסור הגמור)
מה אתה סבתא זקנה? אני שואלת בפליאה
לפעמים לילדים יש דברים יותר מסובכים מהמבוגרים? את יודעת למה? כך הוא במבט חולמני.
יכול לכאוב להם הגב, הוא משתהה וחושב עוד קצת, הם יכולים לגעת בחשמל בלי רשות ויכאב להם. הם יכולים לגעת בטעות בתנור ולהישרף. את יודעת למה זה קורה להם? כי הם בטעות נוגעים בכפתורים ואז הם לא זוכרים איך מכבים.
הם יכולים לקחת ממתקים בלי רשות ויכאב להם השיניים
הם יכולים להיחתך כשהם רוצים מלפפון מהמקרר…
יכול לעוף עליהם פיג'מות בטעות ( וקצות שפתיו נמתחות בחיוך קונדסי בודקות אם אני עדיין מאזינה לו)

לזוז
זרוקה על ארגז של פוקס הום (עשיתי הזמנה גדולה של כל הדברים שרציתי מלא זמן לכבוד יום הולדתי, ונהניתי מהנחה על הנחה) הגוף שלי כבר יומיים כואב. הגב. הראש. הידיים. הבטן. בא לי להקיא (סוף חודש שלישי, אולי משהו ישתפר)
העזר נמצא בדירה שטרם עזבנו מארגן את כל הדברים האחרונים שתמיד נזרקים לאשפתון. ההובלה מאחרת בשעתיים (לא בא לו למוביל על השמש הירושלמית) הילדים אצל החמות. חצי חצי.חצי מתגעגעים חצי חווים חופש גדול.
אין בי כוח לשמוח על השינוי.
מולי המנוף טוען ופורק עוד חומרי בניה לבתים של אחרים, עם הריצוף שהם אהבו והמטבח שהם עיצבו, והעציץ והתאורה בדיוק כמו שהתחשק להם.. בעצם זה כבר לא קשור למנוף.
בא לי כבר את הבית שלי. להפסיק להסתובב בעולם בין דירות מתכלות. לחוות גבולות אנושיים עם בעלי דירות מסוגים שונים. בא לי נחלה נחמדה ורגועה,בטוחה ואוהבת.

איך מגיעים אליה? אני ממש מקווה שזה לא עוד הרבה זמן ולא כשנגיע לרגבי עפר.
לא סתם אומרים שדירה נאה היא אחד הדברים שמרחיבין דעתו של אדם. הדירה הקודמת נטולת המרפסת-מזגן היתה קטנה ונעימה, ולרוב אהבתי להיות בה. השכנים טובים. הצמחייה מרגיעה והילדים בטוחים. אבל בזו החדשה חלון בכל חדר ותוספת המטראז רווח נשימה ,אור ואוויר וקצת ירוק של הגן ממול-מרחיבין דעתי. אמנם אני צריכה עוד לחשוב כיצד אצליח לתחזק אותה בסטנדרטים שלי, כשהדירה גדולה זה כבר קשה יותר.
למה אתגעגע? להרבה. עדיף לא לחשוב על זה כרגע.
מותשת. חצי חצי. בא לי קוקילידה אבל החשקים יעברו והקילוגרמים רק אחרי הרבה עבודה… ויש שמלה לאירוע שאני צריכה להשתחל אליה ולהסתיר בטן קטנה עם עובר.. . אז נרגע עם הקוקילידה.

כאן ועכשו

אז אני כבר באמצע שישי, הלילות רדופי חלומות, רובם סיוטים. חלק מתופעות הלוואי של ההריון.

הסטודנט לומד ולומד ולומד ואני בסוף ערב על ספת איקאה נחמדה,מנסה לאסוף את שאריות האנרגיה לפני שיעור האירובי.

תשמעו משהו מצחיק, אנחנו נשואים כבר שמונה שנים שבהן רקדתי לא פעם ולא פעמיים, עם עצמי , עם הילדים, וקל וחומר עם הסטודנט. זה לא דבר חדש שאני אוהבת לרקוד. אבל מאז דרכה כף רגלי בחוג האירובי והראיתי לסטודנט כמה מהריקודים עלה ערכי בעיניו, לפתע הוא גילה רקדנית מקצועית…מה שכוריאוגרפיה יכולה לעשות לאדם ממוצע 🙂

תהיו טובים