מורדות

השתיקה הזו עושה לי צלצולים באזניים

כבר לא נשאר לנו זמן, אז תחזיק לי ידיים

זה לא חזק מאיתנו,

זה רק נדמה…

כמו הר,

כמו צוק,

אז פשוט אל תרפה.

אל תרפה ממני, יש לי תקווה

אני כמעט (בלי נדר) מבטיחה

לא אמרתי לך היום,

אבל אני אוהבת אותך

שונה בנוף

הבנתי היום משהו בעולם של הגדולים.

בלימודים התפתח דיון מקצועי , מישהי שאלה את המרצה שאלה שעלתה בשיחה ביני לבינה.

(ועכשו בסוגריים קצת רקע:

אני רגילה להיות מישהי שסומכים עליה,שמכירים במקצועיות שלה, ויש לי את המקום שלי. כל זה בסביבה היומיומית שלי.

בקורס הזה אני ממש לא משתייכת לזן הזה, במיוחד שיש כמה אריות נוהמים שתמיד יש להם מה לומר. אני יושבת , מסכמת, שואלת שאלה כשיש לי אי בהירות או קושי, עומדת בלו"ז של עבודות המבחנים. אבל לא נחשבת מישהי,

מה גם שאני יוצאת דופן, שונה בנוף)

התפתח דיון שלם, ואז המרצה שאלה? "מישהו בכלל יודע מה אומר החוק/תקנות בעניין הזה".

כמובן שהאריות ענו בקול ברור ומוחלט את מה שהם חשבו.

הצבעתי ביקשתי את רשות הדיבור, ואמרתי להם מה אני חושבת. האריות אמרו "אנחנו לא בטוחים", "את מבלבלת", "אין מצב שזה כך…"

ניסיתי לא להתערער, אז ביקשתי רשות מהמרצה לפתוח את המקור.ולשמחתי צדקתי.

משהו השתנה להם קצת בתפיסה. וזו הייתה הרגשה נהדרת.

לא ההרגשה של להיות צודקת, אלא קול ניפוץ הסטיגמה.

אהבותיי

מירוץ משוגעים לפני שעה:

גרביונים, ומכנסיים יחד מברשת ומשחת שיניים

לחם עם ממרח תמרים או חביתה

"תאכלו בנחת"

"ותפסיק לקפוץ על המיטה"

בלי משחקים במיטה, רק ספר!

"תיזהר עם זה כבר, זה עלול להישבר"

"לילה טוב", נשיקה ועוד אחת

"אמא אני צמא", ו"תכסי אותי" ו "עוד נשיקה אחת אחרונה"

אוי… כמעט נתפס לי הגב מהגרב הסוררת שנפלה מאחורי המיטה.

לאן החזיר את כתף ימין, ואיפה יד שמאל שלי הייתה?

עכשו הם נמים, הלוואי וחולמים על דברים נעימים.

בטח עוד שעתיים הקטן יתעורר לחיבוק וחלב קוקוס (איזה ריטואל הזוי)

המשוגעים הקטנים האלו,הם הדבר הכי קרוב לשלמות, הדבר שהכי שומר לי על השפיות.

ורק כדי שלא אשכח בזמנים שהם מחריבים לי כל חלקה טובה:

הגדול שלי הצחיק אותי היום עד דמעות, כאלו שמורחות לי את כל האיילנר היפה של הבוקר.

הקטנה שלי חיבקה אותי היום כמו גור קואלה, כשהידיים והרגליים שלה עוטפות אותי מכל כיוון, והיא סיפרה לי איזו בדיחה מטופשת שגרמה לי להגיד לה "את כזאתי חכמה" והיא נמסה לשלולית של צחקוקים.

והקטן הזה שעוד מעט ימלאו לו שנתיים, לא יודעת, מרגיש לי כמו הגבר האמיתי בבית. מחושל, נחוש, ועקשן לא קטן.

מפרפר אותי ובמשך כל היום מסתדר לגמרי בלעדיי , אבל בסוף הערב קורס לחיקי ומבקש זריקת אומץ ליום הבא.

חבל לי לפעמים שהוא (העזר האהוב) לא חווה אותם ברגעים כמו ההשכבה, עם כל המתיקות הנוזלת של סוף היום,

עם החרטות על הבלגן התורן, וההבטחות והציפיות ליום המחר.

אבל האמת שהוא חווה איתם זמן איכות בבוקר ובשבתות, והם באופן כללי מעריצים משובעים שלו.

אם זה אני או הוא-הם בוחרים בו (אאוץ')

מסיר שומנים

הפוסט הזה אמור להיות קיא של מילים ומחשבות, מעין "יומני היקר, רק רציתי לומר"…

לא מאלו שהייתי שמחה שיופיע לי בבלוג, אבל עדיין הכרחי עבורי למען הסדר הטוב והשקט הנפשי

1. התוודות:

נמאס לי מהמשקל המעצבן שלי.

בתור אחת שהייתה רזה כל ימיה, מתסכל אותי שפתאום המשקל לא עוצר.

מסתבר שמה שעבד עד היום כבר לא ממש עובד.

קשה לי לשנות את הרגלי האכילה שלי, קשה לי מאד.

אין לי בעיות אכילה או דימוי גוף שגוי, פשוט משהו בגוף שלי נדפק, המערכת השתנתה ואני לא מצליחה להתאים את עצמי אליה.

אני עושה פעילות גופנית ואני מנסה לאכול יותר בריא, אבל משהו שם מסרב להתאזן.

2. אולי זה קשור לזה שהחיים שלי לאחרונה בנויים בצורת פירמידה הפוכה של לחצים, כשאני בראש הפירמידה, נמחצת.

3. אני לא יודעת איך להתמודד עם נקיונות הפסח השנה.

דווקא השנה, אף אחד לא יכול לארח אותנו, וכמה שאני שונאת להתארח, הפעם זה יכל להציל אותי.

ואל תגידו לי אבק זה לא חמץ, כי אבק עושה לי אסטמה.

4. אני רוצה לגור כבר בבית משלי, לא רוצה יותר בעלי בית שמחזיקים אותי בגרון.

יש לי בית, אבל הוא רחוק וגבוה מאד, וכל היופי שלו והבוהק ילכו לאחרים.

והלב שלי נצבט כשאני חושבת על הילדים שלי שיכלו לגור ולשחק ברחבי המרפסת.

בינתיים אנחנו מצטופפים באהבה ומייבשים כביסה בסלון-מטבח.

בלי טרוניות, יש בי פשוט כמיהה להגיע לנחלה שלי.

והכל מתעצם מהעובדה שהסנדלר הולך לו יחפן.

לתכנן בתים לאחרים, עם תאורה, וטסקטיל, ופתחים וחומרי גמר זה המומחיות שלי, אבל אני עודני הום-לס.

5. יש לו חלום על קריירה צבאית, אני רוצה שהוא ימצה את עצמו, אבל מה יהיה איתי? מתי אני אפרוץ את תקרת הזכוכית שלי?

הקאתי הכל, משום מה סעיף 1 עדיין מציק לי. מאד.

בוקר טוב

אני אוהבת להתעורר לפני כולם, לקבל את היום החדש בעצמי, טרם חבטו אותו בי.

אני אוהבת לקבל את היום לפני שהוא מקבל אותי, מעין קביעת עובדה "אני הייתי כאן קודם".

קיבלו מאהבה

על שמחה ועצבות

אני יודעת שרוב האנשים מגדירים אותי כאישה טובה, שמחה, זורמת , ולפעמיםאפילו קורעת מצחוק.

לפעמים אנשים אומרים שאני קצת קשוחה- אבל אלו אנשים בודדים מאד שאני משדרת להם ביודעין את הקשיחות, מסיבותיי שלי.

מעטים האנשים שיודעים או חשים בבור העצב העמוק שלי.

עד היום יש לי תהיות אם הקטבים האלו באישיות שלי מעידים על איזשהו פגם בשלמות הנפש.

אני לא מכירה את המינוחים שמשתמשים בהם יושבי הספות- אבל אולי זו אישיות קוטבית? או קיצוניות?!

(מעולם לא העזתי לבדוק איפה אני בסקאלת השפיות, מחשש שידביקו עלי תעודת שיגעון)

יש בי תהומות של עצב מוגלתי שהם חלק ממני, חלק מהעבר, חלק מהתנועה העצמית שלי לחפש שמחה תמידית.

ואני נוגעת בכאב הזה לפעמים בקצות האצבעות, לפעמים בחיבוק מחוץ-חזה, ולפעמים בקצה הלשון.

ולמרות כל הכאב הזה, אני עדיין סוחפת אחרים בשמחה ובצחוק (כן, אני מאלה שצוחקות עם דמעות בעיניים) וההוכחה היא הגננות והמטפלות שטוענות שהילדים השמחים שלי מעידים על בית שמח.

האם זו הוכחה באמת?

אז אולי בעצם אני כן מצליחה למצוא לי נתיב, והעצב הזה שמשתלט לפעמים על דמות ליצן החצר הוא סתם ניסיון פיקטיבי להוריד אותי שוב למטה.

יש משהו באוויר של אדר שנותן לך לשמוח בלי לשים קצוץ שמא אתה שמח יתר על המידה.

מותר לשמוח בלי להתנצל שיש לך עוד מלא סיבות בגינן אתה כואב ועייף ומתוסכל כמו כל אחד אחר.

ויש משהו בחופש הזה לשמוח כמעין התרת נדרים, הפסקת חוזה עם העצב הוותיק. ואני אוהבת את זה.

אני אוהבת את זה שהקמטים שלי נפגשים יחד בנקודות הצחוק.

ואני אוהבת גם את הברסלבים בחודש אדר- מתוקים כמו אלפחורס.