לא הכל נוצץ ואף פעם זה לא היה זהב,
אבל עכשו יש כתמים עכורים בכל מקום, מעין עובש
ויש שתיקה רועמת וכועסת, שלי אישית עושה טוב
אבל מעידה כאלף עדים על הבעיה שנמצאת בתוך החדר.
מישהי במשפחה קצת כועסת, אולי הרבה, אולי קצת.
קצת אכפת לי, אבל לא מידי, לא מספיק בשביל שאנסה לפתור את הדברים.
במידה מסוימת אני אוהבת שהיא מרוחקת ולא מזיקה
ועדיפות לי שתיקותיה הרועמות מאשר מילותיה הפוצעות, מלאות הקנאה וצרות העין.
ואני חיה עם זה בשלום כי היא זו שבחרה להתרחק במופגן, לא רק ממני, אלא מעוד אחרות.
ואני חיה עם זה בשלום כי למרות ניסיתי להחליק, ולהעביר הלאה ולא להיתקע, היא תמיד נשארה שם כמו עצם זר עם מוגלה וכאב.
אז שתשתוק לה איתי, בשבילי זה מצוין כי אני לא יודעת להחזיר.
וקצת אכפת לי כי אולי זה סימן לעזרה מצידה (בלי כל קשר ליחסיי העכורים איתה) וקצת אכפת לי כי בכל אופן זה משפחה.

קרס לי כל הברסלב!!
עכשו מחכה לגיבוי, להבין מה אפשר להציל או לשחזר.
ואולי צריך להתחיל מהתחלה.

עד לפני חודש ומשהו היה לי מודל, דמות מסוימת להערצה. אמנם לא דמות לחיקוי ממש אך בהחלט דמות שהערכתי והחזקתי ממנה.
עד שהמודל הזה התרסק לי בפנים, ועד עכשו אני שומעת את קולות הסדק והנפץ.
יש משהו בדמויות להערצה/הערכה/לחיקוי שאתה מעניק להם איזושהי הילה מוגזמת, קצת אלילות אפילו. במקרה שלי תמיד אמרתי לעצמי שאני לא ממש הולכת בדרכי המודל ולא ממש עונה להגדרות שלו, אלא רק לומדת ממנו יכולות מופלאות של טוב וראיית טוב וקרבת אלוקים. מעין תירוץ שכלתני לזה שאני מחזיקה באמתחתי מודל.
וכשהגיע הרגע שהמודל האלילי לא עמד לו בניסיון החיים הארצי, בכל נאומיו חוצבי הלהבות על נאמנות ו/קרבת אלוקים, ויצא שמעו בכל העיר, נותרתי קצת מבולבלת.
מכאן לשם יצא לי לחשוב על כל הדמויות האלו שאנשים
סוגדים להם ואז מתגלה סוד נורא של סטייה ופדופילה נוראית (ע"ע מייקל ג'קסון) או זיופים מחרידים להופעה משמימה שלא מצדיקים שום מעריצים (ע"ע מדונה) או עיוות מוסרי והלכתי מחפיר (ע"ע ברלנד ושאר "צדיקים" שסרחו) ואני אומרת לעצמי, מה כבר נשאר? אז את מי נעריץ? את מי נאהב עד כלות (שלעולם לא יחזיר אהבה) למען מי נילחם?
אז לדעתי: נשאר להאמין בעצמי וביכולתיי,לאהוב את עצמי, להילחם על דברים שגורמים לי טוב. ולעשות טוב.
ומנגד,לא להאמין בעצמי עד יום מותי משמע, עצם הידיעה של האדם כי הוא מסוגל למעוד תמיד, גורמת לו לעמוד על המשמר ולהישאר חד.
כולי תקווה שלא אנפץ לילדיי את המודל הזה שבו אני ממלאת תפקיד- מודל האמא הטובה, האוהבת והמסורה.

תמיד אחרי חג השבועות זה מגיע, התאריך קבוע וכך גם חוסר ההיערכות שלי, לעזר יש יומולדת.
הפעם הוא הקל עליי ואמר לי שיש כמה דברים שישמחו אותו. ואני, למרות שיודעת אני את זה לא מעכשיו ולא מלפני שבוע, מוצאת עצמי נואשת.
איך תמיד הוא מצליח להפתיע אותי?איך תמיד הוא קונה משהו שמשמח אותי?? איך הוא עושה את זה???
כי מסתבר שאני אחרי שבועות של תכנוני תכנונים מרימה ידיים אומרת לו "אז ככה, תקשיב… מסתבר שיש לך יומולדת ואני לא מצליחה לצאת מהבית עם כל הצאצאים בלי שתדע על כך, האמת, אני לא מצליחה לצאת מהבית בכלל, אז בוא נצא לקנות לך מתנת יומולדת"

וברגעים האלו אני פשוט רוצה להודות לך אישי האהוב על זה שאתה רומנטיקן חסר תקנה
על זה שעם הזמן האהבה שלך משייפת לי את כל הפינות החדות והעוקצים
על זה שאתה נחוש לאהוב אותי על שלל פגמיי
על זה שאתה אוהב באמת מכל
על זה שאתה מלמד אותי מחילה מהי
על זה שאתה שותף אמיתי לדרך שבחרנו שנינו
על זה שאתה משתדל תמיד לתת לי גב חזק והרגשה שיש לי על מי להישען
תודה שאתה ממתין לי שאגדל ואתעצם לצידך וממך
במידה ושאלתם, השנה אני עדיין מנסה להפתיע אותו, לשנות ממנהגי הקבוע שלא מצליח להפתיע. רק מקווה שאגיע למועד עם המתנה בידיי.