מתחשק לי חופש. לצאת עם הילדים, להשתגע איתם, עליהם, לצחוק, לשחות בים, להביא הביתה ערימות של חול ים בלתי-מתכלה, להכין שניצלים וצ'יפס כאילו אנחנו בפתחן של 7 שנות רעב, לאסוף אינספור משחקים מכל הסוגים והמינים, להרכיב ביחד ערים עם ברגים ואומים צבעוניים כשהילדים בוהים בי בהערצה על יכולותיי התכנוניות.
לשבת בערב על ספסל כשהרוח מלטפת את האוזניים עם האיש שלצידי- שכמעט נעלם לו תחת העול והנטל, לצאת יחד לריצה מזיעה שמעירה את הגוף, לראות בעצימת עיניים סרט תלת מימד, העיקר שרואים אותו ביחד. לראות את הנופים הקאריביים עם הנדנדה הציורית שכולם מעלים באינסטגרם, להכין מרק חרירה ועלי גפן ממולאים, ופטה כבד, ואולי ניוקי עם גבינות, וגם שייק פסיפלורה עם נענע. ובא לי גם געפילטע של סבתא (נשבעת שהוא טעים)

יש לי ילדים הכי משוגעים ומצחיקים עלי אדמות, מלאים בהומור ושמחת חיים טהורה. אני לא יכולה להיות עצובה איתם אפילו לשנייה.

אין פה (בטקסט) סדר ולא היגיון רק כמיהה להמשיך להיות איתם באהבה בלי שארגיש שאני מזדקנת ומתבלה בלי שליטה על הזמן.
באופן כללי התכניות שלי לגמרי לא ממומשות, אני מתאימה את עצמי לסיטואציות המטורפות, פושטת ולובשת את עורי בהתאם לעונות, מחר, כשהם יגדלו וקצב הבלות יאט, אולי אספיק קצת לעמוד במטרות, השאיפות, בתקוות.

בוקר דביק וחמסיני למדיי, עוד רק התקלחתי והתרעננתי,אלוהים, איך אתם חיים לכם שם במרכז?
האוטובוס העייף מגיע, אין לו פרסומות ולא שיוך לחברת תעבורה זו או אחרת, אבל המספר שרשום על גביו הוא שלי,
באחורי האוטובוס מוצאת ספסל פנוי, ראש נשען על חלון ועצימת עיניים מהירה.
גם הנימה היאדישאית של הזאטוטים מאחוריי מאשרים לי שזה האוטובוס הנכון.
אני לא מבינה מה הם אומרים, רק מידי פעם מילים מהשפה העברית משתרבבים לה לבליל המילים. "אווירון, גהה, מאמי, מגדל פיקוח"
הצוואר התפוס למחצה נמצא בדיוק בתנוחה הכואבת, אבל אני כל כך עייפה, מכאיבה לעצמי וסוגרת עפעפיים.
שמש רכה מלטפת את העפעפיים, גוונים כתומים- וורדים מרצדים לי בעיניים,
ובתוך הראש אני צועקת "אל תאמיני לה לשמש השקרנית"
עיר מלאה מזימות ותככים וצרות עין" (שלא לדבר על החמסין)
מתעקשת להישאר בעיניים עצומות רוב רובה של הדרך, למרות יופיה.
חושך מציף את הכל, הרי ירושלים מאפילים עליי, קצת מדכאים את העליזות והחום.

עדיף לי הבית המעונן בו יכולה אני להלך באפילה מוחלטת, בגישוש ידיים, מאשר האור הבוהק והרע של הזרות.

עוד שעתיים נהיה אחרי, אחרי הצום,האבל והמספד. אבל בעצם..אנחנו עודנו פה, ילדים אבודים, משוטטים קצת לפעמים, נוהמים, רועמים, שבורי לב.
הסחרור עכשו מלווה כל תנועה שלי, ייתכן שכך הרגישה אישה במצור הרעב, אישה שלא היתה מינקת או הרה, ולא קיבלה היתר לאכול בצום הדחוי, כמוני עכשו.

אני מעדיפה לעסוק בעשייה מאשר לקרוס במיטה ולחשב את הקץ, כלומר את קיצו של הצום.
העיסות כבר מותפחות- האחת לשמרים שוקולד והשנייה ללחמניות אישיות לשאר השבוע.
ט' באב תמיד מסמן אצלי סיום של תקופה, למרות שאצלנו זה סימנו של תחילת החופש "בין הזמנים" בו בעלי וילדים יוצאים לפגרת הקיץ (כרגע מדובר בבני בכורי בלבד) אני תמיד מרגישה שזה סוף השנה. כי מיד אחריו מגיע אלול וחרדתו ואז החגים במרוצה.
אני תמיד עומדת בפרק הזמן הזה חושבת, גם השנה הוא לא בא לגאול אותנו. גם השנה עברנו כברת דרך של כאב ולגמנו צער מלוא הגרון.
אני לא באה בטענה ולא בתלונה, היו לי הרבה ברכות השנה, מלוא חפניים אושר וסיפוק. אבל משפחתנו הקטנה עברה טלטלות רבות וניסיונות לא פשוטים להתמודדות. קצת כמו חורבן ועוד אחד ועוד…
החזיתות הרבות בהן נלחמתי, כמעט הכניעו אותי. אבל תמיד ניצנצה לי האמונה שהוא שם, מנסה רק את מי שיש בכוחו לעמוד בניסיון, וכשלא זכרתי – הזכירו לי זאת אוהביי.
תחשבו מה זה גאולה, כזו אמיתית, שמוציאה את הרע לארץ לא נודעה, את היצר לחופשה ללא תנאי, ואת כל אחד משעבודו ושממונו. גאולה של הלב, גאולה של הפרט, גאולה של הכלל, גאולה של השכינה השרויה בצער.
אולי הוא יבוא עוד היום, בטרם תשקע החמה, ידפוק בדלתי לבשר על חזון, אגיש לו שמרים שוקולד וגם משקה מרענן או מחמם לב- מה שיבחר. רק שיבוא.

עצרתי ליד נוף ילדותי, ערימת בנינים אפורים, דחוקים זה בזה עד להתפקע.
ונדהמתי מאימתי האפירו הבנינים? ומדוע הם נראים לי מטים לנפול?
זכרתי אותם מוצקים ולבנים עם כביסות מתנפנפות, הרחבת בנייה מכוערת ואפשרויות מסתור רבות.
כל החוויות משם זכורות לי לטובה, ילדות מלאה חברויות ושמחות, שפע של טבע ותמימות טובה.
אחד הדברים שהכי זכורים לי היתה כמעט יומיומית- לרדת לואדי.
היינו יורדים לעמק אנחנו והשכנים, בונים לנו "מחנה" בתוך עצים עבותים ושוכחים לגמרי מהחמסין והנחשים ואת השנייה הזו שאינה ניתנת לעצירה- כאשר בבת אחת הכל הופר להיות שחור וקר.
הבנים הג'דעים הין סוחבים רפסודות עץ, שברי אופניים, ארגזים ואבנים ובונים כל מיני דברים, עם מטרה ובלי מטרה. סוחבים לשם הסחיבה או לשם הגבריות. ואנחנו הבנות היינו מטאטאות את השטיחים ומסדרות את הענפים שישוו לעץ מראה של בית.עולם כמנהגו נוהג.
תמיד היינו חוזרות הביתה בפנים אדומות כעגבניה ואמא הייתה מתפלצת ב"כאילו" שאנחנו לא נורמליות ואולי חטפנו מכת חום.
אבל זה היה כאילו, הילדות שלה היתה הרבה יותר מופרעת. היא גררה מכוניות ישנות עזובות בצד הדרך עם פרחחי השכונה- היינו אחיה והנהיגה את כל תנועות המרד בתקופתה.
בחורף היא הייתה רגועה יותר, והתנחמה בזה שהפליימוביל העסיק אותנו שעות רבות בתוככי הבית. היו לנו כמויות אדירות של פליימוביל, אפילו חבילות כפולות, מעין לגו לנשים קטנות. כבר אז תכננתי בתים עם הגיון ובנינים עם אווירה.
הייתה לנו מרפסת בשלבי בנייה (שלעולם לא הסתיימה) שאבא התקין בה מהר מעקה גבוה. הוא רק לא ידע שאנחנו בשעמום שלנו היינו קושרות חבל משני צידיו ומתנדנדות כשכל גופנו יוצא מחוץ למעקה, תלויות בין שמיים לארץ מצווחות בהתלהבות.
אם יכולתי לחזור בזמן הייתי מרתקת את כל אחיותיי כולל עצמי ואוטמת את המרפסת לנצח. מזל שאף אחת לא נהרגה,או נפלה,או נפצעה. היינו משוגעות וזהירות בצורה מוזרה. חבורת בנות שגדלו ללא אחים בנים. כנראה בדקנו את כל הקצוות והגבולות אבל עדיין נותרנו בנות עם איזושהי זהירות מובנית.
יש אנשים שאתה אומר להם ילדות והצלקות מתחילות להכאיב להם, אני זוכרת דברים טובים, יציבות והרבה אור ושמחה.
הלוואי גם על ילדיי