צימוקי

הבכור שלי הרגיש לא טוב היום. הזעיקו את העזר לאסוף אותו. (ניסו להשיג אותי וכמובן הייתי בפגישות)

מכיון שהעזר היה צריך להיות נוכח בכנס חשוב, הוא הוציא אותו והביאו אליי.
אחרי פרק זמן שהוא שהה איתי בעבודה, המצפון התעורר, הבנתי שמקומו (ומקומי) להיות בבית, 
לאפשר לו הירגעות והתאוששות נורמלית.
הלכנו קצת ברגל, נסענו ברכבת, עמדנו על הרגליים מלא זמן והוא לא התלונן לשניה.
ביליתי איתו זמן מדהים, כלומר, הוא מדהים.הילד שלי מדהים!!
אני בושה להגיד, אבל איך פספסתי? מתי הוא למד להתבטא בכזו חכמה חן ורגישות? וממתי הוא הפך להיות כזה מצחיק?
אני אוהבת אותו.
שומע? אוהבת אותך *צימוקי ועיניי איילה שלי.
(הוא הקיא וחששתי שיתבייש, ניסיתי לשכנע אותו לשתות טיפין טיפין והא ממש לא רצה, 
עד שאמרתי לו שהוא יהפך לצימוקי, אחרי שהוא צחק מהדימוי -הוא השתכנע, הוא ועיני האיילה שלו)

2 תגובות בנושא “צימוקי

  1. זה הרגע שמזכיר לנו שהחיים טסים לנגד עיננו, הרגע הזה שהם מנהלים איתנו שיחות של בוגרים ומתנהגים כמו בוגרים.. ובעצם כבר לא תינוקים.
    לפעמים אני שואלת את עצמי איך באמת אפשר לחוות כל יום בפני עצמו ולנצור זיכרון יומי.. 
    רפואה שלמה לצימוקי!

    אהבתי

    1. אנו נעביר לילדים שלנו הרבה חוויות, חלקן חיוביות לחלקם לא. אנחנו בני אדם שגם עושים טעויות, אבל אם בסופו של יום, בבגרותם הם יזכרו את החוויות הטובות- אז הצלחנו. אני לא מתכוונת לנצור כל רגע, ייגמר לי הזיכרון במח:) אבל אני כן שואפת להיות יותר נוכחת, ולקוות שכך ילדיי יזכרו אותי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s