שעת הדחק

לא יודעת מה תפס אותי השנה, אולי החיסרון, אי הוודאות, הקורונה, הסרטן, אולי הדאגות וקצת הבדידות המתארכת בערבים…
מצאתי את עצמי בערב ל"ג בעומר מתגעגעת.
מתגעגעת לרעש ולבלגן שמח.
לנסיעה הארוכה בלי עצירה
לתפילה רותחת מעומק הלב,
לשמחה מתפרצת שמחברת אותך לטוב, שמבטיחה לך שיהיה טוב יותר, שמטעינה אותך בכוחות.
זה מזכיר לי את התקופות שהיו מלאות רק בעשייה, לא היה זמן לנשום, רק לנוע לנוע ולנוע שוב ואני מבינה כמה עשייה בונה שמחה, כמה שמחה מחייה. כמה הכבדות והלאות הזו מחריבות כל חלקה טובה בנפש.
לא הייתי הרבה במירון, בטח לא בל"ג בעומר עצמו, זו חוויה עוצמתית שהאופי שלי לא מסוגל להכיל בקביעות.
זה המוני לי מידי, וצפוף לי מידי והרבה פעמים הרגשתי שהמטרה חבויה בים התפאורה. אבל החסרון הנוכחי הבליט לי את החיובי להציף לי את הגעגוע.
כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק