הפוסט הזה אמור להיות קיא של מילים ומחשבות, מעין "יומני היקר, רק רציתי לומר"…
לא מאלו שהייתי שמחה שיופיע לי בבלוג, אבל עדיין הכרחי עבורי למען הסדר הטוב והשקט הנפשי
1. התוודות:
נמאס לי מהמשקל המעצבן שלי.
בתור אחת שהייתה רזה כל ימיה, מתסכל אותי שפתאום המשקל לא עוצר.
מסתבר שמה שעבד עד היום כבר לא ממש עובד.
קשה לי לשנות את הרגלי האכילה שלי, קשה לי מאד.
אין לי בעיות אכילה או דימוי גוף שגוי, פשוט משהו בגוף שלי נדפק, המערכת השתנתה ואני לא מצליחה להתאים את עצמי אליה.
אני עושה פעילות גופנית ואני מנסה לאכול יותר בריא, אבל משהו שם מסרב להתאזן.
2. אולי זה קשור לזה שהחיים שלי לאחרונה בנויים בצורת פירמידה הפוכה של לחצים, כשאני בראש הפירמידה, נמחצת.
3. אני לא יודעת איך להתמודד עם נקיונות הפסח השנה.
דווקא השנה, אף אחד לא יכול לארח אותנו, וכמה שאני שונאת להתארח, הפעם זה יכל להציל אותי.
ואל תגידו לי אבק זה לא חמץ, כי אבק עושה לי אסטמה.
4. אני רוצה לגור כבר בבית משלי, לא רוצה יותר בעלי בית שמחזיקים אותי בגרון.
יש לי בית, אבל הוא רחוק וגבוה מאד, וכל היופי שלו והבוהק ילכו לאחרים.
והלב שלי נצבט כשאני חושבת על הילדים שלי שיכלו לגור ולשחק ברחבי המרפסת.
בינתיים אנחנו מצטופפים באהבה ומייבשים כביסה בסלון-מטבח.
בלי טרוניות, יש בי פשוט כמיהה להגיע לנחלה שלי.
והכל מתעצם מהעובדה שהסנדלר הולך לו יחפן.
לתכנן בתים לאחרים, עם תאורה, וטסקטיל, ופתחים וחומרי גמר זה המומחיות שלי, אבל אני עודני הום-לס.
5. יש לו חלום על קריירה צבאית, אני רוצה שהוא ימצה את עצמו, אבל מה יהיה איתי? מתי אני אפרוץ את תקרת הזכוכית שלי?
הקאתי הכל, משום מה סעיף 1 עדיין מציק לי. מאד.
נחלה 