סיירתי היום עם קבוצה בנופיה היפים של ירושלים המהממת (ותוך כדי הליכה הבנתי שאני עובדת על עצמי כבר תקופה ארוכה)
באחת העצירות הגענו כל הקבוצה לספסל שבו אני והוא היינו נבוכים פנים מול פנים בפעם הראשונה,  פרפורי לב של אהבה ראשונית (איזו רוח שטות הביאה אותנו לשם דווקא?!, מקום בו כולם מתחייבים זה לזו עד לסוף חייהם להגיד כן)
מילות האמונה שלו שיכנעו אותי שביחד נצליח נגד כולם, רוח הדברים שלו סחפו אותי כמו גל (שבסוף ניפץ אותי לאלפי נתזים של אכזבה וצער)
הסיור,הספסל,הרוח בפנים…הכל צף לי, הזכיר לי את היופי שיש באנשים ובעצמאות.
נזכרתי באש שהיתה בי באותה תקופה,בלהט ובחום שליוו כל עשיה שלי (ובהסתגרות הנוראה שבאה אחריה)
נזכרתי בדאגה של הקרובים לי, שטענו שמגיע לי כל כך הרבה יותר (ושנאתי אותם על הצמצום מוחין, על הדעות הקדומות, ועל האיומים)
אהבתי שהם עטפו הכל בנייר אהבה דקיק (שהסתיר את כל הלכלוך והרעל וגרם לי עד היום ליפות את המציאות)
יכול להיות שאני עוד קצת אוהבת אותם בגלל הבלבול שגרמתי להם(ויכול להיות שאני כועסת על זה שסירבו לתת לי את החופש הקטנטנן בעצמאות, או על עצמי שנכנעתי, שנלחמתי כל כך הרבה ובסוף הובסתי)
אני לא מוותרת על שום דבר שיש לי היום בחיים כמו בעלי המדהים וילדים המנחמים.
ככל הנראה, זה חלק מהמסע שהייתי צריכה לעבור (אבל הגיע הזמן להודות שמולידיי עשו טעות גדולה ולי לא נותר אלא קצת לבכות על זה. עליהם- שניפצו לי את דמותם האלילית והמושלמת. ועליי- שלא השכלתי לראות את זה קורה ונשביתי בקסם הרגע)

ואולי הזכרונות לא קשורים לסיור ולירושלים, אלא למפלצת שיושבת שם כבר כמה שנים מודחקת בין היומיום לפחד ,מחכה שאאכיל אותה או אחנוק, ואני, עד כה, בחרתי לעצום עיניים)

זה השיר שלי להיום